בפרשה הקודמת כתוב בנוסף ל``בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ`` (`דברים` ו). גם ``וּבְכָל מְאֹדֶךָ`` ואילו כאן אמר הכתוב: ``בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם`` ולא הזכיר עוד הכתוב `ובכל מאדכם` והדבר אומר דרשני?! נאמרו על כך במפרשים טעמים רבים ונביא כאן מקצתם.

ראשית כל, יש להעתיק בזה את לשון המדרש `תנחומא` בפרשת `נח` ואלו דבריו: `לא קבלו ישראל את התורה, עד שכפה עליהם הקב``ה הר כגיגית. ולא על התורה שבכתב כפה עליהם את ההר, שכבר ענו כולם ואמרו: ``נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע`` (`שמות` כד) שאין בה יגיעה וצער והיא מעט, אלא אמר להן, על התורה שבעל פה שיש בה דקדוקי מצוות, קלות וחמורות והיא ``עַזָּה כַמָּוֶת`` ו``קָשָׁה כִשְׁאוֹל`` קנאתה ואין לומד אותה, אלא מי שאוהב הקב``ה, בכל לבו, נפשו ומאדו, שנאמר: ``וְאָהַבְתָּ אֵת ה` אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ``. ובפרשה שניה כתוב: ``בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם`` ולא כתב `ובכל מאדכם`, ללמדך; שכל מי שאוהב עושר ותענוג, אינו יכול ללמוד תורה שבעל פה, שיש בה צער גדול ונידוד שינה. ויש מבלה ומנבל עצמו עליה. לפיכך, מתן שכרה לעולם הבא, שנאמר: ``הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל`` (`ישעיה` ט). הוא האור שנברא ביום ראשון וגנזו לעמלי תורה שבעל פה, ביום ובלילה`.

ה`אור החיים` הקדוש כותב לבאר בזה: לפי שאחז``ל: ש``וּבְכָל מְאֹדֶךָ`` הכונה: בכל ממונך. ואף שכבר אמר ``וּבְכָל נַפְשְׁךָ`` ואם את נפשו הוא מוסר, ממונו לא כל שכן?! אלא שאחז``ל במסכת `ברכות` (נד.): `יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו. לכך נאמר: ``וּבְכָל מְאֹדֶךָ```.

ומעתה הדבר מבואר: שהפרשה הקודמת כיון שנאמרה בלשון יחיד, יכול להיות שימצא יחיד, שיהיה ממונו חביב עליו מנפשו וכלפיו אמרה התורה: ``וּבְכָל מְאֹדֶךָ`` אף אחר שכבר אמרה: ``וּבְכָל נַפְשְׁךָ``. אבל הפרשה שלפנינו, מדברת לרבים ומן הנמנע הוא שיהיה להם ממונם חביב מנפשם, כי ``כֹל אֲשֶׁר לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ`` (`איוב` ב). ולכן אומר: ``וּבְכָל נַפְשְׁכֶם`` ולבד נדע ק``ו ל`בכל מאדכם` היינו: הממון.

בספר `קרן אורה` למסכת `ברכות` כתב ביאור אחר והוא: לפי שפרשת ``שְׁמַע`` נאמרה על אהבת הקב``ה וזה מחויב הוא, בכל מדה שימדוד לאדם, אבל בפרשת ``וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ`` מיירי בתפילה ושאלת צרכיו, על כן לא נאמר `ובכל מאדכם`, כי זהו בכלל שאלת צרכיו, להושיעו ממדה רעה, למדה טובה.

טעם נוסף מצינו בספר `טעמי המנהגים`: לפי שהפרשה השניה מדברת בעול מצוות, לכן אין שייך לומר `ובכל מאדכם`, שהרי ההלכה היא: שאין אדם מחויב להוציא כל ממונו לקיום המצוה, אלא עד חומש ושליש. אבל פרשה הראשונה, הרי היא מדברת באמונת ה` וקבלת עול מלכותו. נמצא; שאי קיומה הוא עבירת `לא תעשה`, שבה חייב האדם להוציא כל ממונו, בכדי שלא לעבור בלא תעשה, לכך מתאים להיאמר בו: ``בְכָל מְאֹדֶךָ`` היינו: בכל ממונך.

תירוץ אחר מתרץ הרב יוסף ענגיל (בגליוני הש"ס על שבת דף מב ובשו"ת בן פורת חלק ב סימן י), שאצל ציבור, הקרבת ממון והפסדו הם בגדר סכנת נפשות ממש (כי ציבור המוסר את ממונו נתון לסכנה), וממילא כבר כלול הדבר ב"בכל נפשכם".
*