מעשה שהיה באחד מן הימים, הגיע לביתו של השרף מטריסק יהודי תושב גרמניה. תושבי אותו איזור בגרמניה – שקטים בטבעם. והנה לקראת הימים האחרונים לשהותו אצל הרבי שאלה אותו הרבנית: "איך אתה מרגיש כאן?" ענה לה : "הכל בסדר, אך דבר אחד אני לא מבין?" "מה אתה לא מבין?", שאלה הרבנית, "מדוע הרבי עושה סקנדלים באמצע התפילה? צועק ודופק. שיגיד את התפילה בשקט". [שהרי היה ידוע שבשעה שעמד השרף בתפילה, ראו שבוער אש מעליו והיה מתפלל בצעקות בקול רעש גדול. איזו דביקות איזו התלהבות.]


אמרה הרבנית לאותו אורח: "מפני שהלב שלו בוער. לבו שורף באש. הוא מוכרח לצעוק. אמר היהודי: "גם לי בוער, וגם אצלי הלב רותח, ואינני צועק, אני מתפלל בשקט". "לא", השיבה הרבנית, "אם הלב בוער, מוכרחים לצעוק. אם אתה לא צועק, סימן שהלב שלך קר". "לא, רבנית!" השיב האיש, "הלב בוער, ואני לא צועק". הרבנית שמעה לדבריו בנחת, ועזבה את המקום.


היה זה ערב שבת. היהודי לקח את כל כספו והפקידו בידי הרבנית. 


במוצאי שבת תכף אחרי ההבדלה ניגש לרבנית וביקש: "רבנית, את הכסף בבקשה".
הרבנית שהייתה מאד פקחית שאלה: "איזה כסף?"
"הכסף שלי!" אמר.
"אולי, אולי, יש לך טעות?" אמרה הרבנית.
"רבנית, אל תעשי קונצים!"
"אולי התבלבלת?" המשיכה לשאול.
"רבנית, רבנית, אל תמתחי את העצבים שלי! וכי את יודעת מה יש שם בנרתיק שהנחתי בידיך, מונח בו כל כספי. יש שם גם הלוואות.  נסעתי ליריד לקנות סחורה במה אקנה?"
"אולי נתת לאדם אחר?" שאלה ברוגע. 
"רבנית!!!", החל לצעוק, "רבנית מה את עושה לי?"
אמרה לו הרבנית: "תסלח לי,  ר' יהודי, תדבר בנימוס, בשקט. מה אתה צועק?"
"מה אני צועק? הלב שלי בוער". 
"אה, הלב שלך בוער, אתה צועק? קח את הכסף. אבל דע לך, אם הלב בוער, כך צועקים. רק תלוי איפה הלב בוער. אם הוא להוט בתפילה, בוער ביראת שמים, או בדברים בטלים..."