בשבת הקרובה - "שבת שירה" נקרא בתורה על יציאת בני ישראל ממצרים ועל קריעת ים סוף. על שירת בני ישראל בליווי תופים ומחולות • פרשת השבוע ועיניניה בלשון קלה וברורה

זמן קצר לאחר שיצאו מרעמסס הגיעו בני- ישראל לסוכות. מקום זה היה קרוב מאוד לארץ כנען ונותר להם רק לעבור דרך ארץ פלישתים כדי להגיע אל הארץ המובטחת. אלא שבתחילת פרשתינו מסופר כי "...לא נחם אלוקים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא, כי אמר אלוקים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצריימה". עדיין אין העם מיושב בדעותיו, עליו להתגבש ולהתאחד, ולשם כך העבירם אלוקים דרך המדבר, בו עברו עליהם קשיים רבים ונסיונות, שחישלו והכשירו אותם לקבל את תורת ה' בהר סיני ולהכנס לארץ ישראל. על תחילת הדרך ונסיונותיה אנו קוראים בפרשת השבוע.

פרעה מתחרט

לא עבר זמן רב מאז יצאו בני-ישראל ממצרים ולפרעה הגיע השמועה "כי ברח העם". על אף שכבר הסכים לשחרר את בני-ישראל, שוב מחזק ה' את לב פרעה "ויהפך לבב פרעה ועבדיו . . ויאמרו מה זאת עשינו כי שילחנו את ישראל מעבדנו". מיד יוצא פרעה בראש צבאו וחילותיו לרדוף אחרי בני-ישראל. כשראה העם כי מצרים - שעד לא מזמן היו אדוניהם והעבידו אותם בפרך - רודפים אחריהם ומתקרבים אליהם, נתפסו בפחד ובהלה עד כדי איבוד עשתונות מוחלט. דבר זה ניכר בפנייתם אל משה: "...מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים . . טוב לנו עבוד את מצרים ממותינו במדבר". משה מרגיע את העם ונוסך בו את רגש האמונה והבטחון בה': "אל תיראו, התייצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום . . ה' ילחם לכן ואתם תחרישון". לאחר מכן מצווה ה' את משה: "...דבר אל בני-ישראל ויסעו".

קריעת ים סוף

לבני-ישראל לא היה פשוט כל-כך לקיים את ציווי ה'. לפניהם הים ומצרים מאחוריהם, אם-כן לאן ילכו?
אז מניף משה את ידו האוחזת במטה המפורסם והים נבקע לרגליהם. בני-ישראל עוברים בתוך הים כאשר "...המים להם חומה מימינם ומשמאלם". המצריים, הרואים את דרך היבשה בתוך הים, שועטים קדימה כדי להשיג את בני- ישראל. אך יצא אחרון בני-ישראל מן הים, נכנס אחרון המצריים לתוכו ומי הים שבו למצבם הקודם. כל חיל פרעה ופרשיו טבעו! - למראה גופות המצריים המוטלות על שפת הים התחזקו בני-ישראל באמונתם: "... וייראו העם את ה', ויאמינו בה' ובמשה עבדו".

השירה

באופן ספונטני בוקעת השירה מגרונם וליבותיהם של בני-ישראל לאמור: "...אשירה לה' כי גאה גאה, סוס ורוכבו (של פרעה) רמה (הושלך) בים". כל השירה מלווה בדברי הלל, שבח והודיה לה', תוך סיפור המאורעות, למן רדיפת פרעה וחילו ועד טביעת האוייבים בים. לאחר שירת הגברים פצחו הנשים בשירה - בהנהגתה של מרים, אחות אהרון ומשה - כשהן מוסיפות נופך של שמחה באמצעות תופים ומחולות.

המים המרים

מים-סוף יצאו בני-ישראל אל המדבר. כעבור שלושה ימים, משאזלו כל המים שהיו ברשותם, הגיעו אל 'מרת', שם היה מקור מים, אך כשם המקום כן הוא - מימיו מרים. בשלב זה איבדו פשוטי העם את סבלנותם ופנו בתלונה אל משה: "מה נשתה?". ה' נענה לתפילתו של משה ומורה לו להשליך עץ אל המים, ואכן, על-ידי כך הומתקו המים. שוב ראו בני-ישראל במוחש את כוחו העל טבעי של ה', ההופך מים מרים למתוקים.

לחם מן השמים

לאחר שהרוו את צמאונם גילו כי גם האוכל שבאמתחתם הולך ואוזל. כבפעמים הקודמות ניגשו והתלוננו באוזני משה ואהרון: מי יתן מותינו ביד ה' במצרים . . (מאשר) הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב". למשמע תלונות העם מודיע ה' למשה על המזון המיוחד שינתן לבני-ישראל במדבר: "...הנני ממטיר לכם לחם מן השמים". יותר מאוחר נתנו לו בני-ישראל - לאוכל המיוחד - שם - "מן".

בבוקרו של כל יום ירד המן סביב מחנה ישראל וכל העם יצא לשדה ללקטו. לכל אחד הייתה מנה מוקצבת למשך היום ("עומר"). גם אלו שהרבו לקחת או המעיטו, גילו בבואם הביתה כי נשארה להם אותה כמות שהוקצבה, לא פחות ולא יותר. כמו כן לא היה ניתן לשמור על המן עבור יום המחר ומי שניסה להשאיר העלתה השארית ריקבון ונתמלאה בתולעים. היות והמן לא ירד בשבת, הרי ש"ביום השישי לקטו לחם משנה (שני) שני העומר לגולגולת...".

בהזדמנות זו חזר הקב"ה על ציווי שמירת השבת "שבת שבתון קודש לה"'. המן היה מזונם העיקרי של בני-ישראל במשך כל ארבעים שנות שהותם במדבר, יחד עם בשר השליו. זכר לנס הגדול של ירידת המן מן השמים, שם אהרון מעט מן המן בתוך צנצנת, למשמרת למען הדורות הבאים.

מלחמת עמלק

לאחר מסע ארוך ומייגע מגיעים בני-ישראל לרפידים, שם מחכה להם עמלק הרוצה לפתוח נגדם במלחמה. לא היתה זו מלחמתם של ישראל בלבד, כי-אם מלחמתו של ה'. לכן, דווקא כשהרים משה את ידיו כלפי מעלה - גברו ישראל על עמלק, ואילו ברגע שהוריד את ידיו - גבר עמלק. בסופו של דבר ניצחו בני-ישראל, בפיקודו של יהושע, את העמלקים. בסיום המלחמה הבטיח הקב"ה לבני-ישראל כי ישמיד את זכר עמלק. רק כשיעבור זכרו של עמלק מקרב הארץ יוכשרו כל באי עולם וימשכו מעצמם לעבוד את הבורא, במהרה בימינו ממש.

יהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יי אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתַּזְמִין פַּרְנָסָה לְכָל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל וּפַרְנָסָתִי וּפַרְנָסַת אַנְשֵׁי בֵיתִי בִּכְלָלָם .בְּנַחַת וְלֹא בְּצַעַר בְּכָבוֹד וְלֹא בְּבִזּוּי בְּהֶתֵּר וְלֹא בְּאִסּוּר כְּדֵי שֶׁנּוּכַל לַעֲבוֹד עֲבוֹדָתֶךָ וְלִלְמוֹד תּוֹרָתֶךָ כְּמוֹ שֶׁזַנְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ מָן בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ צִיָּה וַעֲרָבָה:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל- מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן- הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר- יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם- לֹא: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל- מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן- הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר- יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם- לֹא: וַאֲמַר ייְָ לְמֹשֶׁה הָאֲנָא מַחֵית לְכוֹן לַחְמָא מִן שְׁמַיָּא וְיִפְּקוּן עַמָּא וְיִלְקְטוּן פִּתְגָם יוֹם בְּיוֹמֵיהּ בְּדִיל דַּאֲנַסֵּינוּן הַיְהָכוּן בְּאוֹרָיְתִי אִם לָא:

וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר- יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר- יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם: וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר- יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר- יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם: וִיהֵי בְּיוֹמָא שְׁתִיתָאָה וִיתַקְּנוּן יָת דְּיַיְתוֹן וִיהֵי עַל חַד תְּרֵין עַל דְּיִלְקְטוּן יוֹם יוֹם:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל- כָּל- בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶרֶב- - וִידַעְתֶּם כִּי יְהוָה הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל- כָּל- בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶרֶב- - וִידַעְתֶּם כִּי יְהוָה הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַאֲמַר מֹשֶׁה וְאַהֲרוֹן לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּרַמְשָׁא- - וְתִדְּעוּן אֲרֵי ייְָ אַפֵּיק יָתְכוֹן מֵאַרְעָא דְּמִצְרָיִם:

וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת- כְּבוֹד יְהוָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת- תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל- יְהוָה וְנַחְנוּ מָה כִּי תלונו (תַלִּינוּ) עָלֵינוּ: וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת- כְּבוֹד יְהוָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת- תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל- יְהוָה וְנַחְנוּ מָה כִּי תלונו (תַלִּינוּ) עָלֵינוּ: וּבְצַפְרָא וְתִחְזוֹן יָת יְקָרָא דַּייָ בְּדִשְׁמִיעָן קֳדָמוֹהִי תֻּרְעֲמָתְכוֹן עַל ייְָ וְנַחְנָא מָא אֲרֵי מִתְרָעֲמִתּוּן עֲלַנָא:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת יְהוָה לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ בִּשְׁמֹעַ יְהוָה אֶת- תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר- אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו וְנַחְנוּ מָה לֹא- עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל- יְהוָה: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת יְהוָה לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ בִּשְׁמֹעַ יְהוָה אֶת- תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר- אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו וְנַחְנוּ מָה לֹא- עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל- יְהוָה: וַאֲמַר מֹשֶׁה בִּדְיִתֵּין ייְָ לְכוֹן בְּרַמְשָׁא בִּסְרָא לְמֵיכַל וְלַחְמָא בְּצַפְרָא לְמִסְבַּע בְּדִשְׁמִיעָן קֳדָם ייְָ תֻּרְעֲמָתְכוֹן דְּאַתּוּן מִתְרָעֲמִין עֲלוֹהִי וְנַחְנָא מָא לָא עֲלַנָא תֻּרְעֲמָתְכוֹן אֱלָהֵין עַל מֵימְרָא דַּייָ:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל- אַהֲרֹן אֱמֹר אֶל- כָּל- עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קִרְבוּ לִפְנֵי יְהוָה כִּי שָׁמַע אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל- אַהֲרֹן אֱמֹר אֶל- כָּל- עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קִרְבוּ לִפְנֵי יְהוָה כִּי שָׁמַע אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם: וַאֲמַר מֹשֶׁה לְאַהֲרוֹן אֵימַר לְכָל כְּנִשְׁתָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל קְרוּבוּ קֳדָם ייְָ אֲרֵי שְׁמִיעָן קֳדָמוֹהִי תֻּרְעֲמָתְכוֹן:

וַיְהִי כְּדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל- כָּל- עֲדַת בְּנֵי- יִשְׂרָאֵל וַיִּפְנוּ אֶל- הַמִּדְבָּר וְהִנֵּה כְּבוֹד יְהוָה נִרְאָה בֶּעָנָן: וַיְהִי כְּדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל- כָּל- עֲדַת בְּנֵי- יִשְׂרָאֵל וַיִּפְנוּ אֶל- הַמִּדְבָּר וְהִנֵּה כְּבוֹד יְהוָה נִרְאָה בֶּעָנָן: וַהֲוָה כַּד מַלֵּיל אַהֲרוֹן עִם כָּל כְּנִשְׁתָּא דִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאִתְפְּנִיאוּ לְמַדְבְּרָא וְהָא יְקָרָא דַּייָ אִתְגְּלִי בַּעֲנָנָא:

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל- מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל- מֹשֶׁה לֵּאמֹר: וּמַלֵּיל ייְָ עִם מֹשֶׁה לְמֵימַר:

שָׁמַעְתִּי אֶת- תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל- - דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ- לָחֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: שָׁמַעְתִּי אֶת- תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל- - דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ- לָחֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם: שְׁמִיעַ קֳדָמַי יָת תֻּרְעֲמָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל- - מַלֵּיל עִמְּהוֹן לְמֵימַר בֵּין שִׁמְשַׁיָּא תֵּיכְלוּן בִּסְרָא וּבְצַפְרָא תִּסְבְּעוּן לַחְמָא וְתִדְּעוּן אֲרֵי אֲנָא ייְָ אֱלָהֲכוֹן:

וַיְהִי בָעֶרֶב- - וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת- הַמַּחֲנֶה וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה: וַיְהִי בָעֶרֶב- - וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת- הַמַּחֲנֶה וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה: וַהֲוָה בְּרַמְשָׁא- - וּסְלֵיקַת שְׂלָיו וַחֲפָת יָת מַשְׁרִיתָא וּבְצַפְרָא הֲוָת נָחֲתַת טַלָּא סְחוֹר סְחוֹר לְמַשְׁרִיתָא:

וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל- פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס- - דַּק כַּכְּפֹר עַל- הָאָרֶץ: וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל- פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס- - דַּק כַּכְּפֹר עַל- הָאָרֶץ: וּסְלֵיקַת נָחֲתַת טַלָּא וְהָא עַל אַפֵּי מַדְבְּרָא דַּעְדַּק מְקֻלַּף- - דַּעְדַּק דְּגִיר כִּגְלִידָא עַל אַרְעָא:

וַיִּרְאוּ בְנֵי- יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל- אָחִיו מָן הוּא- - כִּי לֹא יָדְעוּ מַה- הוּא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לָכֶם לְאָכְלָה: וַיִּרְאוּ בְנֵי- יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל- אָחִיו מָן הוּא- - כִּי לֹא יָדְעוּ מַה- הוּא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לָכֶם לְאָכְלָה: וַחֲזוֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲמַרוּ גְּבַר לְאַחוּהִי מַנָּא הוּא- - אֲרֵי לָא יָדְעִין מָא הוּא וַאֲמַר מֹשֶׁה לְהוֹן הוּא לַחְמָא דִּיהַב ייְָ לְכוֹן לְמֵיכַל:

זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם- - אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם- - אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ: דֵּין פִּתְגָמָא דְּפַקֵּיד ייְָ לְקוּטוּ מִנֵּיהּ גְּבַר לְפֹם מֵיכְלֵיהּ: עֻמְרָא לְגֻלְגֻּלְתָּא מִנְיַן נַפְשָׁתְכוֹן- - גְּבַר לְדִבְמַשְׁכְּנֵיהּ תִּסְּבוּן:

וַיַּעֲשׂוּ- כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט: וַיַּעֲשׂוּ- כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט: וַעֲבַדוּ כֵּין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְקַטוּ דְּאַסְגִּי וּדְאַזְעַר:

וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר- - וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי- אָכְלוֹ לָקָטוּ: וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר- - וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי- אָכְלוֹ לָקָטוּ: וְכָלוּ בְּעֻמְרָא- - וְלָא אוֹתַר דְּאַסְגִּי וּדְאַזְעַר לָא חֲסַר גְּבַר לְפֹם מֵיכְלֵיהּ לְקַטוּ:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִישׁ אַל- יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד- בֹּקֶר: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִישׁ אַל- יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד- בֹּקֶר: וַאֲמַר מֹשֶׁה לְהוֹן אֲנָשׁ לָא יַשְׁאַר מִנֵּיהּ עַד צַפְרָא:

וְלֹא- שָׁמְעוּ אֶל- מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד- בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה: וְלֹא- שָׁמְעוּ אֶל- מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד- בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה: וְלָא קַבִּילוּ מִן מֹשֶׁה וְאַשְׁאַרוּ גֻּבְרַיָּא מִנֵּיהּ עַד צַפְרָא וּרְחֵישׁ רִחְשָׁא וּסְרִי וּרְגֵיז עֲלֵיהוֹן מֹשֶׁה:

וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס: וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס: וּלְקַטוּ יָתֵיהּ בִּצְפַר בִּצְפַר גְּבַר כְּפֹם מֵיכְלֵיהּ וּמָא דְּמִשְׁתְּאַר מִנֵּיהּ עַל אַפֵּי חַקְלָא כַּד חֲמָא עֲלוֹהִי שִׁמְשָׁא פָּשַׁר:

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה- - שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָּבֹאוּ כָּל- נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה- - שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָּבֹאוּ כָּל- נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה: וַהֲוָה בְּיוֹמָא שְׁתִיתָאָה לְקַטוּ לַחְמָא עַל חַד תְּרֵין- - תְּרֵין עֻמְרִין לְחַד וַאֲתוֹ כָּל רַבְרְבֵי כְּנִשְׁתָּא וְחַוִּיאוּ לְמֹשֶׁה:

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה- - שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת- קֹדֶשׁ לַיהוָה מָחָר אֵת אֲשֶׁר- תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר- תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל- הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד- הַבֹּקֶר: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה- - שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת- קֹדֶשׁ לַיהוָה מָחָר אֵת אֲשֶׁר- תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר- תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל- הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד- הַבֹּקֶר: וַאֲמַר לְהוֹן הוּא דְּמַלֵּיל ייְָ- - שַׁבָּא שַׁבָּתָא קֻדְשָׁא קֳדָם ייְָ מְחַר יָת דְּאַתּוּן עֲתִידִין לְמֵיפָא אֵיפוֹ וְיָת דְּאַתּוּן עֲתִידִין לְבַשָּׁלָא בַּשִּׁילוּ וְיָת כָּל מוֹתָרָא אַצְנַעוּ לְכוֹן לְמַטְּרָא עַד צַפְרָא:

וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד- הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא- הָיְתָה בּוֹ: וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד- הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא- הָיְתָה בּוֹ: וְאַצְנַעוּ יָתֵיהּ עַד צַפְרָא כְּמָא דְּפַקֵּיד מֹשֶׁה וְלָא סְרִי וְרִחְשָׁא לָא הֲוָת בֵּיהּ:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי- שַׁבָּת הַיּוֹם לַיהוָה הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי- שַׁבָּת הַיּוֹם לַיהוָה הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה: וַאֲמַר מֹשֶׁה אִכְלוּהִי יוֹמָא דֵּין אֲרֵי שַׁבְּתָא יוֹמָא דֵּין קֳדָם ייְָ יוֹמָא דֵּין לָא תַּשְׁכְּחוּנֵּיהּ בְּחַקְלָא:

שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה- בּוֹ: שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה- בּוֹ: שִׁתָּא יוֹמִין תִּלְקְטוּנֵּיהּ וּבְיוֹמָא שְׁבִיעָאָה שַׁבְּתָא לָא יְהֵי בֵּיהּ:

וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן- הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן- הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ: וַהֲוָה בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה נְפַקוּ מִן עַמָּא לְמִלְקַט וְלָא אַשְׁכַּחוּ:

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל- מֹשֶׁה עַד- אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי: וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל- מֹשֶׁה עַד- אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתָי: וַאֲמַר ייְָ לְמֹשֶׁה עַד אִמַּתִּי אַתּוּן מְסָרְבִין לְמִטַּר פִּקּוֹדַי וְאוֹרָיְתָי:

רְאוּ כִּי- יְהוָה נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת- - עַל- כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל- יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ- - בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי: רְאוּ כִּי- יְהוָה נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת- - עַל- כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל- יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ- - בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי: חֲזוֹ אֲרֵי ייְָ יְהַב לְכוֹן שַׁבְּתָא- - עַל כֵּין הוּא יָהֵיב לְכוֹן בְּיוֹמָא שְׁתִיתָאָה לְחֵים תְּרֵין יוֹמִין תִּיבוּ אֲנָשׁ תְּחוֹתוֹהִי לָא יִפּוֹק אֲנָשׁ מֵאַתְרֵיהּ- - בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה:

וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי: וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי: וּשְׁבַתוּ עַמָּא בְּיוֹמָא שְׁבִיעָאָה: וַיִּקְרְאוּ בֵית- יִשְׂרָאֵל אֶת- שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ: וַיִּקְרְאוּ בֵית- יִשְׂרָאֵל אֶת- שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ: וּקְרוֹ בֵּית יִשְׂרָאֵל יָת שְׁמֵיהּ מַנָּא וְהוּא כְּבַר זְרַע גִּדָּא חִיוָר וְטַעְמֵיהּ כְּאִסְקְרִיטָוָן בִּדְבַשׁ:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה- - מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם לְמַעַן יִרְאוּ אֶת- הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה- - מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם לְמַעַן יִרְאוּ אֶת- הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַאֲמַר מֹשֶׁה דֵּין פִּתְגָמָא דְּפַקֵּיד ייְָ- - מְלֵי עֻמְרָא מִנֵּיהּ לְמַטְּרָא לְדָרֵיכוֹן בְּדִיל דְּיִחְזוֹן יָת לַחְמָא דְּאוֹכֵילִית יָתְכוֹן בְּמַדְבְּרָא בְּאַפָּקוּתִי יָתְכוֹן מֵאַרְעָא דְּמִצְרָיִם:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל- אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן- שָׁמָּה מְלֹא- הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי יְהוָה לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל- אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן- שָׁמָּה מְלֹא- הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי יְהוָה לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם: וַאֲמַר מֹשֶׁה לְאַהֲרוֹן סַב צְלוֹחִית חֲדָא וְהַב תַּמָּן מְלֵי עֻמְרָא מַנָּא וְאַצְנַע יָתֵיהּ קֳדָם ייְָ לְמַטְּרָא לְדָרֵיכוֹן:

כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶל- מֹשֶׁה וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת: כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶל- מֹשֶׁה וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת: כְּמָא דְּפַקֵּיד ייְָ לְמֹשֶׁה וְאַצְנְעֵיהּ אַהֲרוֹן קֳדָם סָהֲדוּתָא לְמַטְּרָא:

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת- הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה- - עַד- בֹּאָם אֶל- אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת: אֶת- הַמָּן אָכְלוּ- - עַד- בֹּאָם אֶל- קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת- הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה- - עַד- בֹּאָם אֶל- אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת: אֶת- הַמָּן אָכְלוּ- - עַד- בֹּאָם אֶל- קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲכַלוּ יָת מַנָּא אַרְבְּעִין שְׁנִין- - עַד דְּעָאלוּ לַאֲרַע יָתֵיבְתָּא יָת מַנָּא אֲכַלוּ- - עַד דַּאֲתוֹ לִסְיָפֵי אַרְעָא דִּכְנָעַן:

וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא: וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא: וְעֻמְרָא חַד מִן עַסְרָא בִּתְלָת סְאִין הוּא:

אַתָּה הוּא יְי לְבַדֶּךָ אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַים הָאָרֶץ וְכָל אֲשֶׁר עָלֶיהָ הַיַּמִים וְכָל אֲשֶׁר בָּהֶם וְאַתָּה מְחַיֶּה אֶת כֻּלָּם וְאַתָּה הוּא שֶׁעָשִׂיתָ נִסִּים וְנִפְלָאוֹת גְּדוֹלוֹת תָּמִיד עִם אֲבוֹתֵינוּ גַּם בַּמִּדְבָּר הִמְטַרְתָּ לָהֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם וּמִצּוּר הַחַלָּמִישׁ הוצֵאתָ לָהֶם מַיִם וְגַם נָתַתָּ לָהֶם כָּל צָרְכֵיהֶם שִׂמְלוֹתָם לֹא בָלְתָה מֵעֲלֵיהֶם כֵּן בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים וּבַחֲסָדֶיךָ הָעֲצוּמִים תְּזוּנֵנוּ וּתְפַרְנְסֵנוּ וּתְכַלְכְּלֵנוּ וְתַסְפִּיק לָנוּ כָּל צָרְכֵנוּ וְצָרְכֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל הַמְרוּבִּים בְּמִלּוּי וּבְרֶוַח בְּלִי טֹרַח וְעָמָל גָּדוֹל מִתַּחַת יָדְךָ הַנְּקִיָּה וְלֹא מִתַּחַת יְדֵי בָשָׂר וָדָם:

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְי אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי שֶׁתָּכִין לִי וּלְאַנְשֵׁי בֵיתִי כָּל מַחֲסוֹרֵנוּ וְתַזְמִין לָנו כָּל צָרְכֵנוּ לְכָל יוֹם וָיּוֹם מֵחַיֵּינוּ דֵי מַחֲסוֹרֵנוּ וּלְכָל שָׁעָה וְשָׁעָה מִשָּׁעוֹתֵינוּ דֵי סִפּוּקֵנוּ וּלְכָל עֶצֶם מֵעֲצָמֵינוּ דֵי מִחְיָתֵנוּ מִיָּדְךָ הַטוֹבָה וְהָרְחָבָה וְלֹא כְּמִעוּט מִפְעָלֵינוּ וְקוֹצֶר חֲסָדֵינוּ וּמִזְעֵיר גְּמוּלוֹתֵינוּ וְיִהְיוּ מְזוֹנוֹתַי וּמְזוֹנוֹת אַנְשֵׁי בֵיתִי וְזַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי מְסוּרִים בְּיָדְךָ וְלֹא בְּיַד בָּשָׂר וָדָם:

פרק י"ג פסוק י"ז
"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה"
"ויהי בשלח פרעה" אותיות ישר (אות שניה), הפעם דיבורו של פרעה היה ישר- ושלח את בני ישראל.
ישר ראשי תיבות שקבל (פרעה) י' (מכות) רעות.
ויהי בשלח העם= 446 בגימטרייא מות= 446, בני ישראל נגאלו ע"י הקב"ה כי היו על סף המוות. (שמות פרק א' פסוקים י"ג י"ד) "ויעבדו מצרים את בני ישראל בפרך וימררו את חייהם בעבודה קשה בחמר ובלבנים ובכל עבדה בשדה את כל עבדתם אשר עבדו בהם בפרך".
(ושבו) מצרימה= 385 בגימטרייא שפה= 385 שפה ראשי תיבות שיעבד פרעה היהודים.
ידוע הדבר שהקב"ה מוריד מים (גשמים) מהשמים ולחם מן הארץ, ואילו עם בני ישראל נהג הקב"ה להיפך- לחם הוריד להם מן השמין (מן) ומים העלה להם מן האדמה.
פרק י"ד פסוק ח'
"וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה"
(ובנ"י) יצאים ביד רמה= 412 בגימטרייא בית= 412 כאן רמוז שבני ישראל עזבו את ביתם בארץ גושן.
יצאים ביד רמה- ראשי תיבות רבי. רבי זה משה רבנו, מנהיג העם. בני ישראל יצאו ביד רמה כגיבורים ולא יצאו בדמות בורחים.
ובני ישראל- אותיות נר (אות שלישית) בני ישראל- אור לגויים.
פרק י"ד פסוק ט'
"וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ"
(כל סוס) רכב פרעה ופרשיו ראשי תיבות רפו (ידיהם) כאן רמוז תחילת מפלת מצרים ברכב בפרשים ופרעה עצמו.
אחריהם= 264 בגימטרייא סדר= 246. סדר- ראשי תיבות: סוף דרך רדיפה.
בהמשך הפסוק כתוב: "וישיגו אותם".
פרק י"ד פסוק י'
"וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'"
ויראו מאד= 268 בגימטרייא חסר= 268 בני ישראל היו חסרי בטחון בקב"ה ויראו (פחדו) מאד אותיות אדם. פחדו מאדם שהוא בשר ודם, ירא שמים אמיתי בוש ונכלם הוא מלפחד פרט לקב"ה.
ויצעקו= 282 בגימטרייא בפר= 282. בפר- ראשי תיבות: בהלה פחד רעד. בצעקת בני ישראל לקב"ה הם מביעים את אמונתם וכניעתם לפניו.
פרק י"ד פסוק ט"ז
"וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה" (בתוך הים) ביבשה= 319 בגימטרייא שיט= 319 רק לבני ישראל המים היו ליבשה ואילו אחרים צריכים לשוט בספינות על מנת לעבור.
שיט- ראשי תיבות: שיבש ים (ו)טיט. הקב"ה ברחמיו על בני ישראל הפך את הים והטיט (בקרקעית הים) על המצרים.
פרק י"ד פסוק ל'
"וַיּוֹשַׁע ה' בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם" (ירא ישראל) את מצרים סופי אותיות מת, כאשר מתו המצרים בני ישראל היו בני חורין.
וירא (ישראל)- ראשי תיבות: יהודים ראו אותות ומופתים.
פרק י"ד פסוק ל"א
"וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ"
ובמשה= 353 בגימטרייא גשן= 353, בני ישראל שיצאו מגושן החלו להאמין כי אדם בשר ודם מסוגל להגיע למדרגה גבוהה כזו של משה רבנו.
פרק ט"ו פסוק כ"ו
"כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ"
אני ה' רופאך- ראשי תיבות (חודש) איר. סגולה מיוחדת לרפואה כפי שנכתב בכמה ספרים בחודש אייר.
הקב"ה מבטיח לבני ישראל שלעולם לא ילקה אותם כמו שעשה זאת למצרים, ואם יחלו במחלה אחרת שלא היתה במצרים- ה' מבטיח- אני י' רופאך.
כותב רבנו סעדיה גאון- לא אשים עליך, לא אשים עליך כלום מהם.
לעילוי נשמת האשה הצדקנית יעל ע"ה בת אהובה תחי'

עבדיו של מלך – חייבים להיות מכובדים ונאים. במידה והם אינם נראים ו"מצטלמים" בעיני הגויים כיאות, הם בעצם גורמים לביזוי אדונם – הקב"ה

ישראלי לקח אורח מחו"ל לטייל בשוק. משהגיעו לדוכן החמוצים, שאל הישראלי: "מה דעתך על הזיתים שלנו?"
עונה האורח: "זה נקרא זיתים? אצלנו הם גדולים פי שלושה, כמו משמש קטן". בהמשך ראו דוכן של משמשים. הישראלי: "ראית את המשמשים שלנו?"
-"זה משמש?", החזיר האורח, "אצלנו כל משמש גדול כמו אפרסק". בדוכן התפוזים חזר על עצמו המאורע כשהתייר טוען שאצלם התפוזים גדולים כמו פומלות.

לישראלי נמאס כבר להיות מושפל, לקח את החוצניק לדוכן האבטיחים, הצביע עליהם והכריז: "בוא נראה איזו מילה רעה יש לך לומר על האפונה שלנו...".

***

"שבת שירה". כך נקראת שבת פרשת בשלח, בה עם ישראל יוצאים ממצרים, בה מופיעה 'שירת הים', המתארת את קריעת ים סוף ועונשם המר של המצרים. במקביל, חוגגים אנו השבת את ראש השנה לאילנות, הנופל בתאריך ט"ו בשבט. מעניין לציין, שבאופן כמעט קבוע – יוצאת שבת שירה עם חג הפירות המסורתי.

אנו יודעים שאין כזה דבר שיוצא ב"מקרה", אם שני האירועים הללו נופלים במקביל באותו פרק זמן – יש קשר פנימי ביניהם, אף שאינו נגלה לעין.
נפתח בשאלה: בשירת הים אמרו עם ישראל "זה קלי ואנווהו", פשוטו של מקרא: רצוני לעשות את בוראי נאה. אבל, הגמרא מפרשת את הפסוק בצורה מעט שונה: "התנאה לפניו במצוות – עשה סוכה נאה, טלית נאה".

כל מי שחושב על המשפט שאמרו עם ישראל, שואל אוטומטית: במה וכיצד יכולים בני אנוש לעשות את אלוקים נאה יותר??? דבר שני, מדוע באמת שינתה הגמרא את פירוש המשפט ששרו בני ישראל על הים?

ביאורם של דברים כך הוא: עם ישראל נוצר בעולם כדי להיות עבדיו של מלך מלכי המלכים, עבדיו של מלך – חייבים להיות מכובדים ונאים. במידה והם אינם נראים ו"מצטלמים" בעיני הגויים כיאות, הם בעצם גורמים לביזוי אדונם – הקב"ה. משום כך, צריך הקב"ה להשפיע לנו תמיד שפע גשמי ורוחני ככל הניתן, על מנת ש"נייצגו" כהוגן.

אך אליה וקוץ בה, מחמת העבירות שאנו עוברים, אנו מפסידים בעצם את השפע הרב. המערכת שברא אלוקים בעולם, מחייבת ענישת החוטא כדי לכפר על חטאו. לכן, אין ביכולתו להעניק לנו שכר מחמת המצוות שאנו עושים. זאת ועוד, שנתינת שכר בעולם הזה על מצוות ומעשים טובים – אינה מעשית! אין בכלל פרופורציה בין השכר הרוחני המגיע על מעשה טוב, לשכר הגשמי הגדול ביותר שקיים עלי אדמות.

בשל כך, אנו משתדלים להדר ככל האפשר בקיומם המעשי של המצוות, אף בדברים שאין אנו חייבים לבצעם. כגון: לקשט את סוכתנו בפריטים משובבי נפש, שהרי הסוכה כשרה גם עם ארבע דפנות וסכך פשוט. אך אנו מהדרים להוסיף מעל ומעבר לנדרש.

על פעולות אלו, נוכל לקבל שכר בעולם הזה, מלבד הקרן ששמורה לנו לעולם הבא.

כעת נבין את שתי הקושיות שבהן פתחנו, ונפתרן באחת: א. יהודי יכול לנאות ולהדר את בוראו, בכך שהוא משקיע בקיום המצוות מעל ומעבר למה שנצטווה. ב. הגמרא שינתה את הסברן הפשוט של המילים "זה קלי ואנווהו", כיון שרק כך נקבל שכר על ההידור בקיום המצוות בעולם הזה, כתוצאה מכך - השפע האלוקי שנקבל - יכבד אותנו כנציגיו של אלוקים, ממילא גם שמו של הקב"ה יתרומם בפי הגויים.

שירת הים ששרו בני ישראל, היוותה אקט של הודאה והכרת הטוב שלא היו מחוייבים לעשות. הם יכלו לומר "תודה רבה" ולהמשיך הלאה. אך ליבם עלה על גדותיו מעבר לנורמה והם פצחו בשירה מקרב לב.

כיוצא בזה גם אנו, ב"ראש השנה לאילנות" – צריכים לברך על הפירות שנשתבחה בהן ארץ ישראל, קרי: שבעת המינים. ישראל קדושים מהדרים להוסיף ולפאר מינים אלו, בעשרות סוגים מרהיבים מכל קצווי תבל, על מנת להראות את חיבוב המצוה לעין כל.

זהו הקשר הפנימי שייתכן בין "שבת שירה", לבין ט"ו בשבט, שבשניהם אנו מחפשים להוסיף מעל המינימום שבו אנו חייבים, הוספה זו מטרתה להעמיק את הקשר בינינו לבין בוראנו. כמו שלימדונו חכמינו: "נתינה – מולידה אהבה".
***
בתור שגרירי המלך, בכל נקודה ונקודה שבה אנו נמצאים, בידינו לכבדו ולהעריץ את שמו והנהגתו בפי העם, או חלילה להיפך. קידוש ד' - היא המצווה הגדולה ביותר, ומכלל הן אתה שומע לאו, שהמחלל שמו יתברך – אין לו תקנה אפילו על ידי ייסורין, עד שימות. רח"ל.

חכמי המוסר מציינים, שהתיקון הגדול ביותר לחילול ד' – הוא קידוש שמו יתברך. כי "זה לעומת זה עשה האלוקים". והמהדר בקידוש ד' עד היכן שידו מגעת, יוכל לשורר בלב שמח: "זה קלי ואנווהו"!

"ויאמר ד' אל משה מה תצעק אלי, דבר אל בני ישראל ויסעו" (יד, טו)
מה תצעק אלי – תפילה לבדה לא תועיל, שהרי מידת הדין טוענת אלו ואלו עובדי ע"ז. דבר אל בני ישראל ויסעו. ובזכות מסירות נפשם תגבר מידת הרחמים וייבקע לפניהם הים.
(אוה"ח)

מה תצעק אלי – יש אדם הבוכה תמיד על מעשיו ואינו יכול לעזוב הרגליו, ועל כגון זה נאמר מה תצעק אלי מה התועלת בצעקה לחוד, דבר אל בני ישראל ויסעו, יסעו ויטו מדרכיהם הקודמים.
(סלונים)

ה' ילחם לכם ואתם תחרישון (יד.יד).
הרה"ק רבי מאיר מפרמישלאן זי"ע היה אומר: אמנם ה' הוא הנותן לחם לכל בשר (ילחם מלשון לחם), אולם ואתם תחרישון! – עליכם לעשות השתדלות – לעבוד ולחרוש...

ולא קרב זה אל זה כל הלילה (יד כ).
ובמדרש: בקשו מלאכי השרת לומר שירה. אמר להם הקב"ה: מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה? מקשים המפרשים מפני מה חס הקב"ה על המצריים, הרי "באבוד רשעים רנה"?
אלא על פי הגמרא בסנהדרין (צה ב) על הפסוק "ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור" [חיילות סנחריב], במה הכם? בשירה הכם, שגילה ה' אזנם ושמעו השירה של המלאכים, ומחמת זה מתו. כמו"ב מובא שטביעת המצריים בים היתה מדה כנגד מדה, לפי שהיו משליכים ילדי ישראל לים, לפיכך טבעו בים.
לפי"ז מובן, הגמ' הנ"ל "בקשו מלאכי השרת לומר שירה" פירוש, שרצו להמית את המצריים בשירה שלהם (כמו בסנחריב), לזה השיב להם הקב"ה "מעשה ידי טובעים בים"- הרי המצריים היו נוהגים להטביע את מעשה ידי, דהיינו את ישראל בים, א"כ מהראוי הוא להמיתם במידה כנגד מידה שמדדו הם, ולהטביעם בים , "ואתם רוצים לומר שירה" ולהמיתם בזה, ע"י השירה .
(חנוכת התורה)

"ויבקעו המים"
הגמרא במסכת סוטה דף ב' אומרת, קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף.
בספר "עולמו של אבא" מאיר את מאמר הגמ' באופן הבא: פעמים קורה שכשהשדכן ניגש להציע לבחור שידוך, אף שהשידוך הגון מכל הבחינות בכל זאת הבחור דוחה אותו ובשום אופן אינו מוכן לשמוע. כעבור שנה או שנתיים שוב מציעים לבחור זה את אותו השידוך, הוא כבר רוצה בזה והכל נגמר למזל טוב. כך גם קרה בקריעת ים סוף, עם ישראל כבר התקדמו לכיוון הים סוף, אך שבו על עקבותיהם (כמו שנאמר דבר אל בני ישראל וישובו), ושוב חזרו והתקדמו לכיוון ים עד שחצו אותו, ולכן שפיר השוו חז"ל את זיווגו של אדם לקריעת ים סוף.

לאחר היציאה ממצרים, בני ישראל חוצים את ים סוף ומגיעים אל המדבר. במדבר מתחילים הניסיונות. אלה הם נסיונות באמונה. הפרשה מסיימת במלחמת עמלק, האויב העיקרי שלנו כנגד חיי האמונה והגעה לעבודה הרוחנית השלמה

קורות הפרשה
כל ענייני הפרשה הם עניינים של התחזקות באמונה ובטחון בבורא עולם, ובכל שנה ושנה נראה שאנו זקוקים ללימוד הזה יותר ויותר.
"וַיְהִי, בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת-הָעָם, וְלֹא-נָחָם אֱלֹקִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא: כִּי אָמַר אֱלֹקִים, פֶּן-יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה--וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה. וַיַּסֵּב אֱלֹקִים אֶת-הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר, יַם-סוּף; וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-עַצְמוֹת יוֹסֵף, עִמּוֹ: כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר, פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹקִים אֶתְכֶם, וְהַעֲלִיתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם".
עם ישראל יוצא ממצרים, אלא שבמקום ללכת ישר אל יעדם, הקב"ה מסובב אותם דרך המדבר עד לים סוף. בני ישראל מעלים איתם את ארונו של יוסף אשר ציווה שיעלו את עצמותיו ממצרים. עם ישראל הולך אחרי עמוד הענן ביום ואחרי עמוד האש בלילה. ביום השביעי לצאתם, הם חונים על הים ורואים את פרעה וכל חילו רודף אחריהם.
עם ישראל נחרד וצועק צעקה גדולה. משה מרגיע אותם: "אַל-תִּירָאוּ--הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת ה', אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם: כִּי, אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת-מִצְרַיִם הַיּוֹם--לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד, עַד-עוֹלָם. ה', יִלָּחֵם לָכֶם; וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן". הקב"ה אומר למשה, תתחילו לזוז, סעו אל תוך הים. נטה ידך על הים ובקעהו.
הים נבקע לשנים עשר גזרים ושבטי ישראל עוברים בו. הסיפור מפורסם וידוע. כאשר פרעה וחילו מנסים גם הם לעבור את הים, הים סוגר עליהם ומצרים טובעים במים. אז שרים משה ובני ישראל את שירת הים. מרים הנביאה לוקחת את התוף ויוצאת בשירה ובמחולות ביחד עם הנשים.
לאחר מכן, משה מסיע אותם משם אל מקום שנקרא מרה. שם אין מים לעם לשתות. העם מתלונן והקב"ה מורה למשה להשליך עץ אל תוך המים המרים שבמקום ולהמתיקם. המסע ממשיך ובני ישראל שוב מתלוננים כי אין להם מה לאכל. הקב"ה מוריד להם שלו מן השמים ואת המן, אותו לחם פלאי, מזון מלאכים, שילווה אותם במשך ארבעים שנה של מסעות במדבר. בני ישראל מקבלים את מצות השבת.
החנייה הבאה היא ברפידים. שוב אין לעם מים לשתות. העם מתלונן ומשה מכה בסלע ומוציא ממנו מים. אז מגיע עמלק ונלחם בעם ישראל. משה ניצב על הגבעה, אהרן וחור תומכים בידיו, כשהוא מוריד אותן עמלק גובר וכשהוא מרים אותן בני ישראל גוברים.
הפרשה מסתיימת בציווי למחות את זכר עמלק מתחת השמים. "כִּי-יָד עַל-כֵּס יָ-הּ, מִלְחָמָה לַה', בַּעֲמָלֵק--מִדֹּר, דֹּר".

מי היה עמלק?
נתחיל דוקא מסוף הפרשה. חשוב ביותר בפרשה הוא העניין של המלחמה בעמלק. אחרי המלחמה כתוב,"וַיֹּאמֶר ה' אֶל-מֹשֶׁה, כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר, וְשִׂים, בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ: כִּי-מָחֹה אֶמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" וכתוב, "כִּי-יָד עַל-כֵּס יָ-הּ, מִלְחָמָה לַה', בַּעֲמָלֵק--מִדֹּר, דֹּר". אחרי כן כתוב בספר דברים, "וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ מִכָּל-אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ--תִּמְחֶה אֶת-זֵכֶר עֲמָלֵק, מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם" (דברים כ"ה י"ט). כמו כן, כתוב במדרש, "שבועה נשבע הקב"ה בכסא כבודו, שלא להשאיר לזרעו של עמלק, תחת כל השמים, לא נין ולא נכד, שלא יאמרו אילן זה של עמלק, גמל זה של עמלק, רחל (כבשה) זו של עמלק" (שוח"ט). מי הוא אותו עמלק שהקב"ה עצמו הכריז עליו מלחמת חורמה שכזו, שאפילו שמו לא יזכר?
ראשית חשוב להבין שהיה איש כזה שקראו לו עמלק, הוא היה נכדו של עשו. ידוע שרבי שמעון אומר, הלכה היא שעשו שונא ליעקב. אחרי כל מה שעבר בין שני האחים, שנאתו של עשו היתה כל כך גדולה, שהוא החדיר את השנאה הזאת בגנים של בניו ובני בניו. ראשית, הוא שלח את בנו, אליפז, להרוג את יעקב וכשאליפז לא קיים את שליחותו, השביע עשו את נכדו שינקם את נקמתו. אומרים שהאיבה של עמלק בערה בו כל כך שהאריך ימים את כל תקופת גלות מצרים, רק כדי שיוכל להתנפל על בניו של יעקב ברגע שיעלו משם. אומר המדרש, "ארבע מאות פרסה פסע עמלק מהררי שעיר לרפידים להלחם עם ישראל ועמד על הדרך כדב שכול להמית אם על בנים" (פדר"א). אכן, אויב טעון שנאה, שבהחלט מזכיר את האויבים שמאיימים עלינו גם כיום.
התורה מספרת שעמלק החל לתקוף את ישראל כמעט מיד לאחר חציית ים סוף. אמנם בני ישראל היו שרויים בתוך ענני הכבוד ואף אויב לא יכול היה לגעת בהם, אלא שעמלק היה מזנב אחרי הענן והורג את אלה שיצאו ממנו. מסופר שהיה קורא לבני ישראל בשמותיהם, הם היו יוצאים ואז, "היו הורגין אותם, ואחר שהיו הורגין, היו מתעתעין בגופם ומחתכין איבריהם ומזרקין למרום, ומחרפים ומגדפים ואומרים כלפי מעלה: בזו חפצת הרי היא מושלכת לפניך" (פסיקתא רבתי). מעבר לזעזוע הפנימי שמעוררת האכזריות שבדברים אלה ומעבר לדמיון הנוראי שיש בתיאור זה לכל אותם הפיגועים (ר"ל) שראינו בדורנו, יש כאן עדות לחריפות המלחמה שיש לנו עם עמלק ולמידת השנאה שהיתה לו כלפי שמיים, ההפך הגמור מבני ישראל.

עמלק בפנימיות
אם כן, היה לנו אויב אכזרי בשם עמלק והוא המשיך להטריד אותנו במשך הדורות, בתקופת השופטים, בתקופת המלכים, בימי שאול שיצא למלחמה באגג, מלך עמלק ובימי מרדכי ואסתר שנלחמו בגזרותיו של המן האגגי, שהיה מזרעו של עמלק, ויש אומרים שגם המנהיג הנאצי י"ש מהמאה שעברה, היה מזרע עמלק. גם כיום, אומרים החכמים, יש מזרעו של עמלק המעורבבים בזרעו של ישמעאל ואף יש האומרים שאותו מנהיג איראני המאיים על העולם כולו, הוא גלגולו של המן עצמו. אולם הדרך היחידה לזהות את עמלק בודאות היא למעשה רק בדיעבד, משום שרק אותו אחד שממית את עצמו כדי להרוג את ישראל הוא אמנם מזרעו של עמלק.
אבל התורה היא לא רק אוסף של סיפורים וזה באמת פלא גדול. הדברים אמנם קרו כמו שהם כתובים, אלא שהתורה כולה מתרחשת גם בפנימיות של כל אחד מאתנו ולכן בלימוד זה אנו מחויבים להתבונן פנימה ולהכיר באותו כח עמלק שפועל בתוכנו. על מנת שנוכל לצמצם את השפעתו ולעקור אותו משם, עד שיגיע הרגע שיימחה לגמרי זכרו של עמלק מתוכנו ומהבריאה כולה.

כח הספק
עמלק בגימטרייה שווה 240, הערך של המילה ספק ושל המילה מר. רמז גדול לתוכן הרוחני של מלחמתנו הקשה בעמלק. במהלך חיינו כח הספק הפנימי מלווה אותנו כמעט בכל תחום ובכל דבר שאנו עושים - ספק אם אני עושה את הדבר הנכון או אם עשיתי את הדבר הנכון, ספק אם בחרתי את בן הזוג המתאים, ספק אם יהיה לי מספיק כסף, מספיק אוכל, מספיק אהבה וכו' (אפילו המילה מספיק יש בה את הספק). אבל אם מצמצמים את כל הגילויים הללו לנקודה אחת, הרי זהו ספק באמונה. המכשול הגדול ביותר שלנו בפני האמונה התמימה, השלמה, בבורא עולם, זה הספק. אותו כח עמלקי שמרעיל את המערכת שלנו בהרהורים מחלישים שוב ושוב. אומר הרב שיינברגר שליט"א, כל ענייני הפרשה הם עניינים של התחזקות באמונה ובטחון בבורא עולם, לכן גם מופיע הענין של מלחמת עמלק בפרשה.

מלחמה רוחנית
אם כן, מלבד המלחמה הגשמית שיש לנו עם עמלק עומדת בפנינו גם המלחמה הרוחנית. תורת הקבלה מגלה שהבורא הוא טוב ומיטיב ותכלית הבריאה היא להביא את העולם לתיקון השלם, שהטוב הזה יתפשט וימלא את כל הבריאה כולה, שיקויים הפסוק, "כִּי-מָלְאָה הָאָרֶץ, דֵּעָה אֶת-ה', כַּמַּיִם, לַיָּם מְכַסִּים" (ישעיהו י"א ט'). כשעם ישראל יצאו ממצרים, אחרי כל הגילויים והניסים הגדולים, הם היו אמורים להגיע ישר אל הר סיני ולקבל שם את התורה ובכך להביא את התיקון השלם לבריאה. אלא שאז בדיוק הגיע עמלק. למעשה, זהו מהלך שחוזר על עצמו גם בהמשך. כשהדור שנולד במדבר קרוב להכנס לארץ ישראל ולהביא את גמר התיקון, מגיעים בלעם ובלק להפריע. אמרו חז"ל שסופי התיבות של בלעם ובלק זה עמלק, שהם באים מאותו שורש רוחני. כשמלך שאול, זמן קצר לפני בניית בית המקדש הראשון, התעורר כל העניין עם עמלק גם כן. כשעמדו לעלות חזרה מבבל לבנות את בית המקדש השני, התעורר המן האגגי ועשה את כל מה שעשה. אנו רואים, שבכל פעם שמתעוררת שעת כושר ועם ישראל מתקרב אל גמר התיקון, מתעורר אותו כח של עמלק ומצליח לקלקל את השעה.

מלחמה פרטית
מלמדת הקבלה, עמלק הוא השורש של קליפת הסטרא אחרא ומטרתו לטמא את ישראל כדי למנוע את התיקון הגמור, את התפשטות הטוב המוחלט בבריאה. שוב נזכיר שהמילה טמא מרמזת על אטימות. איטום הכניסה של האור שהבורא רוצה להשפיע לנו. אומר ה"נתיבות שלום", יש כאן לימוד גדול עבורנו, "בנוגע לכל יהודי בפרטות, בזמנים הגבוהים שלו כאשר הוא מתעלה ומקבל על עצמו להיטיב דרכו ומתחיל לגדול, אז מתגברת עליו קליפת עמלק למנוע ממנו מלהגיע לעולם התיקון, שלא יהיה התיקון הגמור של עולמו הפרטי" ("נתיבות שלום" פרשת 'בשלח'). דוקא ברגעים שאנו קרובים להגיע לשלמות של שלב מסוים בעבודתנו הרוחנית, שאנחנו נוגעים בקצה קצהו של תיקון, מגיע כוחו של הספק ומנסה לקלקל את כל מה שהשגנו. אילולא הבנה יותר פנימית של מה שכתוב, "לא כל הרוצה ליטול את השם ייטול" (מסכת ברכות), תוכנית זאת של הבריאה היתה נראית די אכזרית. דוקא כשאני מתעלה שולחים עלי את הקליפה הכי קשה שבאה להרחיק אותי מהשם? אלא שהנשמות שלנו בחרו להתייגע בעולם הזה על מנת להסיר את תחושת "לחם הביזיון" מעל השפע האלוקי המושפע אלינו מאינסוף ב"ה ולכן דוקא לפני רגע המילוי, רגע החיבור, אנו נדרשים לעשות מאמץ נוסף, מה שנקרא בפי ההמון, "המייל הנוסף", כדי להתעלות ולהיות ראויים "ליטול" את שם השם, להתחבר למקור חיותנו.

מתי עמלק הגיע?
נחזור רגע לסיפור בתורה, מתי בדיוק הגיע עמלק לתקוף את בני ישראל? כתוב, "וַיִּסְעוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר-סִין, לְמַסְעֵיהֶם--עַל-פִּי ה'; וַיַּחֲנוּ, בִּרְפִידִים, וְאֵין מַיִם, לִשְׁתֹּת הָעָם". אמרו חז"ל, השם רפידים מרמז שזה המקום שרפו ידיהם של ישראל מהעסק בתורה, רפו מן האמונה, ריפיון שהביא את עמלק.
זאת הפעם השניה בפרשה שהעם מגיע למקום בלי מים, אלא שהפעם הם ממש רבים עם משה, "עוֹד מְעַט, וּסְקָלֻנִי". השם מורה למשה לקחת את המטה, להכות בסלע ולהוציא ממנו מים. פרשייה קשה שבסופה כתוב,"וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם, מַסָּה וּמְרִיבָה: עַל-רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל נַסֹּתָם אֶת-ה' לֵאמֹר, הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ, אִם-אָיִן".
כתוב בזוהר הקדוש, "וכי שוטים היו בני ישראל, שלא ידעו דבר זה (שהקב"ה נמצא בקרבם). והרי ראו השכינה לפניהם, וענני כבוד עליהם שסובבים אותם, והם אמרו, היש ה' בקרבנו אם אין. אנשים שראו זיו יקר מלכם על הים. ולמדנו, ראתה שפכה על הים, מה שלא ראה יחזקאל. הם נמצאו שוטים, ואמרו, היש ה' בקרבנו אם אין.
אלא כך אמר רבי שמעון, רצו לדעת בין עתיקא הסתום מכל סתומים, שהוא כתר, שנקרא אין, ובין ז"א, שנקרא הוי-ה. ועל כן לא כתוב, אם יש ה' בקרבנו אם לא... אלא היש ה' בקרבנו אם אין.
שואל, אם כן, למה נענשו. ומשיב, אלא על שעשו פירוד בין עתיקא לז"א, ועשו בניסיון, שכתוב ועל נסותם את ה', אמרו אם זה בקרבנו נשאל באופן אחד, ואם זה, נשאל באופן אחר. וע"כ מיד, ויבא עמלק" (פרוש הסולם, פרשת 'בשלח').
מגלה לנו הזוהר הקדוש רובד עמוק יותר של העבודה הרוחנית. כתוב, "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ" (בראשית ד' ז'), היכן שפותחים ליצר הרע פתח, שם הוא נכנס. ברפידים, עם ישראל הרפו מהעסק בתורה ולכן הגיע עמלק, הספק באמונה. אבל הזוהר הקדוש אומר שהם לא היו שוטים ולא יצאו מכלל אמונה, אלא שבתוך מסגרת האמונה הם יצרו פירוד, אפשר שרפידים זה גם מלשון פירוד. הקב"ה אחד, כל גילויי השמות והמדרגות הן רק מצד הכלי המקבל וחובה עלינו לזכור זאת בעיקר כשאנו עוסקים בלימוד הקבלה.
מה שמורה לנו הזוהר זה שגם כאשר אנחנו חושבים שאנחנו במסגרת האמונה, גם כשאנו עושים את עבודת השם המוטלת עלינו, ישנן צמתים בהם אנו יכולים לטעות ולהכניס פירוד במקום השלם. האמונה דורשת שלמות והתחזקות תמידית. אם יש לאדם הרהורים, סימן שנחלשה עבודתו וכדאי לו להזדרז ולהתחזק לפני שבאותו פתח יכנס הספק, יבוא עמלק וכל חיילותיו, ח"ו.

הפירודים בתוכנו
בלי לשים לב, אנו עושים פירודים בשם השם בתוכנו. כל דבר בעולם מורכב מפנימיות וחיצוניות. בתודעה שלנו אנו בעיקר תופסים את הדברים בצורה חיצונית. יש את השם והוא למעלה בשמיים והוא סובב אותנו מכל עבר, ויש אותנו. יוצא שאני מחליט כמה אני נותן לשם להיכנס אלי. משא ומתן מגוחך - עד כאן זה הקב"ה ומכאן, זה אני! תחושת יישות שיוצרת פירוד בשם השם, אצלנו בפנים.
בכל פעם שתחושה זאת מתעוררת, הגאוה, אנחנו בעצם מתנתקים מהאור של הבורא ויוצרים פירודים קטנים בתוך עצמנו ובשמיים ממעל. זה לא משנה מי אנחנו, מה המקצוע שלנו, כמה התקדמנו רוחנית וכמה מצוות אנחנו שומרים. כל עוד אנחנו אוחזים בתפיסה חיצונית של המציאות, כל עוד אנחנו בעולם התיקון, שם השם אינו שלם והכסא אינו שלם. יש עוד עבודה לעשות, ליחד ייחודים, לחבר חיבורים, לתת לאמונה השלימה לסובב אותנו, רק אז יוכל להמחות זכר עמלק מתוכנו.
כפי שאומר ה"מאור ושמש", "דהנה קליפות עמלק היה לעקור ישראל מאמונה שלמה בה' יתברך ומבלבל מחשבתם באמונות רעות ח"ו... כשבאו ישראל לאיזה ספק בהאמונה, אזי בא עמלק לנתק אותם יותר ויותר, מאמונת אלקי עולם לגמרי ח"ו. וזה ידוע שכוחו של משה רבינו עליו השלום להכניס בלב ישראל אמונת אלקי עולם ברוך הוא וברוך שמו... שהיה משתדל בכל כוחו להכניס בלב ישראל אמונת אלקי עולם... וזהו ויהי ידיו אמונה עד בא השמש, רצה לומר שגבר ידו והתחזק את כל ישראל באמונה שלימה... שאין השם שלם וכסא שלם, עד שיתבררו כל הבירורים ויחזיקו ישראל באמונה שלימה בהשם ית' ויהיה ה' אחד ושמו אחד" (מאור ושמש פרשת 'בשלח'). התנועה הפנימית שלנו נעה על הציר שבין האמונה השלמה שבאה מכוחו של משה רבנו לבין הספק הגדול שבא מכוחו של עמלק המקרר והמרחיק וכל אחד מאתנו חייב לחיות בערנות פנימית על מצבו בכל רגע ורגע.   

קריעת ים סוף
פתחנו ואמרנו שכל ענייני הפרשה הם עניינים של התחזקות באמונה ובטחון בבורא עולם. חציית ים סוף היתה מבחן אמונה גדול, מי יצא ממצרים בכוונה הנכונה, מי באמת מאמין בהשם.
עם ישראל עמדו על ים סוף, עבודה זרה של בעל צפון מצד אחד, המדבר הנורא ובו חיות טרף מצד שני, הים הגדול לפניהם ומאחוריהם מתקרב פרעה וחילו. בנוסף ראו את השר של מצרים טס בשמיים לעזרת המיצרים. כתוב במדרש, "כשעמדו בני ישראל על הים נחלקו לארבע כיתות. כת אחת אמרה: נפיל עצמנו לים. כת אחת אמרה: נשוב למצרים. כת אחת אמרה: נערוך מלחמה כנגדן ואחת אמרה: נצוח כנגדן ונערבבן. זו שאמרה 'נפיל עצמנו לים', אמר להם משה: "הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת-יְשׁוּעַת ה'". זו שאמרה 'נחזור למצרים', אמר להם:"כִּי, אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת-מִצְרַיִם הַיּוֹם--לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד, עַד-עוֹלָם". לזו שאמרה 'נערוך מלחמה כנגדן, אמר להם: "ה' יִלָּחֵם לָכֶם". וזו שאמרה 'נצוח כנגדן', אמר להם: "וְאַתֶּם, תַּחֲרִשׁוּן". משה רבנו בחכמתו עמד ופייס את כולן ושמעו לקולו וקבלו ממנו" (מכילתא דרשב"י בשלח). מה קיבלו ממנו? את כח האמונה.
סברה אחת אומרת שעד שלא נכנסו כל בני ישראל אל תוך המים, לא נחצה הים. זאת אומרת שהיו צריכים להראות את אמונתם במעשה. גם תשובתו של הקב"ה למשה, לנוכח המצב, "מַה-תִּצְעַק אֵלָי; דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְיִסָּעוּ", מעידה על הצורך באמונה במקום הגבוה ביותר, מעידה על כך שיש זמן שנדרשת בו פעולה של אמונה שלמה, לא תפילות, לא בקשות, אלא מעשים של אמונה שלמה.

ים סוף אישי
ים סוף מרמז גם על המילה סוף, מלשון סיום. קריעת ים סוף בעבודה שלנו זה אומר לפרוץ את הגבולות של המוכר והידוע, לצאת מהקטנות שלי. אם יש בי מידה שאני יודע שצריך לתקן, "אבל ככה אני", "זה הטבע שלי", "מה לעשות". צריך נס של קריעת ים סוף, לשנות את מה שנראה כטבע בלתי הפיך.
יש גם מצבים וזמנים שבהם צריך להפסיק לחשוב, לא להיות "חכם גדול", עם כל הדעות שלי. צריך פשוט להיכנס אל תוך המים, גם אם זה מפחיד והשינוי גדול מדי. הפרשה אומרת לנו, תעשו כן ומשם תבוא לכם הישועה. ככה זה כשהקב"ה רוצה להוציא אדם מהגלות שלו, לקרב אותו אליו, מכניס אותו למצב אבסורדי, ששם צריך לפתח אמונה מעל הדעת. אמונה בתוך הדעת זה להתפלל, כי יודעים שתפילה עוזרת, זה להילחם, כי יודעים שהמלחמה עוזרת.
האדם צריך לעשות את רצון השם, שזה אמונה מעל הדעת - להיכנס לתוך הים כי השם אמר, זה הפתרון. עכשיו לא הזמן של פעולה, אלא רק רצון השם, ללכת לכיוון הר סיני, פשוט ללכת. אל תדאג אם יש מצרים בדרך, אם יש ים בדרך, את הכל אני אעשה בשבילך, רק תמשיך לנסוע. מי שמבין את ההנהגה הזאת, זוכה להתעלות מעל כל הקטנות מוחין שלו, מעל כל המחשבות שלו, מעל כל המידות המקולקלות, עושה את רצון השם. "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה, בְּתוֹךְ הַיָּם" - ים זה העולם הזה, יבשה זה העולם הבא. בני ישראל הלכו בתוך העולם הזה כאילו זה העולם הבא. הם הגיעו לביטול היש גמור, ביטול הגבולות המוכרים של המציאות.

לחם אבירים
בפרשה גם מתחיל המן לרדת משמים, מזון רוחני, לחם של מלאכים, "לֶחֶם אַבִּירִים, אָכַל אִישׁ" (תהילים ע"ח כ"ה), מזון שאכלו בני ישראל במדבר במשך ארבעים שנה. אומר הרב שיינברגר שליט"א, שם למדו את השיעור שהקב"ה לבדו מכין את המזון ומאכיל את האדם. במדבר לא היה שום סימן של מזון. בני ישראל קיבלו בכל יום מנת מן קצובה, ברגע שאכלו, זהו, אין אוכל יותר. כמו שכתוב, "אִישׁ לְפִי-אָכְלוֹ, לָקָטוּ... אִישׁ, אַל-יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר". צריך כל יום לחכות למחר ומי יודע מה יהיה מחר. אין חזאי שאומר: הנה המן נמצא בדרך, 'שקע מן ברומטרי' מתקרב - לא רואים שום סימנים וצריך להאכיל את כל הילדים. כתוצאה מכך היו עיניהם צופות לשמים בכל יום, שירד המן היום, כמו אתמול - ככה למדו אמונה. זה לקח ארבעים שנה להחדיר את האמונה הזאת פנימה, כי זה לא היה רק עבורם, זו אמונה שתזרום בדם היהודי לדורי דורות, בכל המצבים, בכל המקומות.
אומר ה"בעל שם טוב" זיע"א, "שיש זכייה לעני שבכל יום יש לו רשות לדבר לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, כי העשיר ניתן לו המזונות, בפעם אחת עשירות הרבה, שיהיה די כל ימי חייו, ואין הוא צריך לבקש מזונותיו כל יום. נמצא שזוכה העני שמדבר לפני השם בכל יום, והשם צריך לזכור אותו בכל יום ויום". העני מתחזק באמונתו מדי יום ביומו.

מצות שבת
בפרשה גם קיבלו בני ישראל את מצות השבת. מסביר הרב שיינברגר שליט"א, אחד הדברים הבולטים בשבת זה הפסק ההשתדלות בפרנסה. אדם שעושה עסקים, פתאום באמצע העסק זה נפסק, שבת. הוא צריך לנהוג כאילו כל מלאכתו עשויה. אסור לא אפילו לחשוב על עסקיו. אבל, אולי מישהו אחר יקנה את העסק הזה... אולי אפסיד בדיוק את עסקת חיי... לא פשוט! אלא שדוקא שבת היא מקור הפרנסה ומקור האמונה. ידוע שלפי איך שאדם מתנהג בשבת, ככה יראה כל השבוע שלו. אם מתקדש בשבת יהיה קדוש כל ימות השבוע ולא יכשל בחטא. שבת היא מקור כל הברכות. זה דורש אמונה גדולה, לעזוב את הכל ולהתחבר למשהו רוחני, בידיעה פנימית, שדוקא היציאה מהעולם הזה, מביאה את הברכה הגדולה אל חיי.

שבת שירה
השבת הקרובה היא שבת מיוחדת היא נקראת "שבת שירה" על שום "שירת הים" שכתובה בפרשה. מלמד אותנו הרב שיינברגר שליט"א ששירה היא דבר רוחני, גבוה ונשגב. שירה בגימטרייה = 515 כמניין תפ(י)לה. תפילה אנו בדרך כלל אומרים כשיש לנו חסרון, כשדבר לא שלם. לעומת זאת, תפילה שהיא שירה, נאמרת על דבר שלם, על סיומו של תהליך מסוים. בני ישראל היו עבדים, הם ראו את כל מכות מצרים, הם ראו את כל המופתים והניסים על הים, זכו להיגאל ואמרו שירה, כולם ביחד, בלב שלם.
"שירה זו נאמרה מתוך שלמות האמונה ולא מתוך התפעלות הנפש למראה הניסים והנפלאות. כי ההתפעלות עוברת אבל האמונה נקבעת בלב וקיימת לעד. בכח השירה הזאת שאמרו אז, נטעו שירה ושמחה בלב כל זרע ישראל עד סוף כל הדורות". (אליהו כי טוב, ספר התודעה). אמרו חז"ל, "אין שמחה אלא בהתרת הספק (עמלק)"!
שנזכה לומר שירה בקרוב, את השירה של התיקון האישי של כל אחד מאתנו ואת השירה העשירית, השירה הגדולה של תיקון העולם, של האמונה השלמה, שירו של משיח, במהרה בימינו.

השיעור מוקדש לרפואת דנה בת רותי, איילין שילה בת מרגרט, פנינה בת תמרה בתוך כלל חולי עמו ישראל

השיעור מוקדש לעילוי נשמת נסריה בת יעקב ז"ל, גילה בת רחל ז"ל ת.נ.צ.ב.ה

 

הגמ' דורשת מפסוקינו על הענין של הדור מצוה שעשה לו ציצית נאה ס"ת נאה ושי להבן מדוע נאמר ענין זה של הדור מצווה דווקא בשירת הים?

והנ"ל בבביאור הדברים שהנה ידוע שהקב"ה איסתכל באוריתא וברא עלמא [הסתכל בתורה וברא העולם] והסבר הדברים שכל דבר גשמי שיש בעולם הזה יש לו מקור רוחני ומשם הוא שואב את כוחו ולולא החלק הרוחני שלו לא היה לו כח להתקיים.

ובננושא הזה שמעתי בשם אחד מגדולי המשגיחים של הדור הקודם שהעולם מבין הגוף האדם צריך אוכל ולכן הוא אוכל רק שלפני האוכל צריכים לברך בשביל הכרת הטוב אמנם אין האמת כך אלא גוף הדם באמת זקוק לברכה של האדם שמברך לפני אכילתו כי האדם באמת ניזון מהחלק הרוחני.

למדנו עד עתה שהתנהגות הטבע היא מקבילה לשמירת מצוות התורה. אבל בשביל שיהא ניסים צריך לעשות דבר שהוא מעבר למצוות התורה, כי ע"י הוספה על מצוות התורה נעשה דבר שהוא בגדר שינוי מהטבע וזהו נס. ובאמת זוהי גמרא מפורשת "מאי שנא ראשונים דאיתרחש להו ניסא ומאי שנא אחרונים שלא איתרחש להו ניסא? הללו מסרו נפשם על קדושת השם [יותר ממה שחויובו ע"פ דין.העורך] והללו לא מסרו נפשם על קידוש השם."

עתה מובן שאחר שהקב"ה עשה להם נס גדול של קריעת ים סוף עתה בא הפסוק ומלמד אותנו על הענין של הדור מצוה שזהו תוספת על המצוה שאיננו מחויבים עליה שבזה זוכים לניסים.

ואולי אפשר להסביר ע"פ הנ"ל מה שהתבאר במדרש שלא נבקעו המים עד שנחשון בן עמינדב נכנס לתוך הים עד ראשו. וקשה לכאורה מדוע הקב"ה לא בקע להם את הים מייד? ועתה נראה פשוט שהקב"ה רצה שתהיה מסירות נפש וביטחון בה' שנכנסים לים, ה' אמר שנעבור בו למרות שעתה המים עדיין גועשים.

בעצומו של החורף, מתנוסס לו בלוח העברי, התאריך - טו' בשבט - ראש השנה לאילנות.

פירות אשר חנטו עד למועד זה, יחשבו כגידולי השנה שעברה ומ-טו' בשבט ואילך תחל שנה חדשה לפירות האילן. השלכות רבות לכך בדינים הקשורים ל"ערלה", "מעשרות", ו"שביעית".

במשנה במס' ראש השנה מצינו מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל. בית שמאי אומרים: באחד בשבט ראש השנה לאילנות. ובית הלל אומרים בחמשה עשר בשבט. חז"ל קבעו את מועד ראש השנה לאילן בחודש "שבט" היות ובמועד זה ירדו רוב גשמי השנה, עלה השרף באילנות והחלה חניטת הפירות. זוהי גם הסיבה לדעת בית הלל לקביעת יום ראש השנה לאילנות בטו' בשבט, כיון שהוא התחום האמצעי שבין תקופת טבת לתקופת ניסן, ומאחר שעברה חציה של תקופת "טבת", כבר תש כוחה ואין הקרירות חזקה כל כך והחנטה הולכת ומתגברת.

התחדשותה של ארץ ישראל ע"י הצמחת יבול בחודש שבט והאפשרות להנות מתנובה חדשה של "ארץ זבת חלב ודבש", הם המשווים ליום זה מעין יום "חג". התחדשות זו אינה ענינם של האילנות בלבד, אלא קרוב הדבר לנו. בפרי השדה תלוי קיומנו. שמחת עצי השדה - היא גם שמחתינו.

השם "ראש השנה" ידוע לנו כאותו יום שבו עוברים כל באי עולם לפני הקב"ה כ"בני מרון". ואכן אמרו חכמינו "כי האדם עץ השדה". וכדברי הנביא ישעיהו: "כימי העץ - ימי עמי". כלומר, עוד בטרם ניכרו בעץ פירותיו הבשלים, רק החלה החנטה )התהוות הפרי), נחשב הדבר כאילו הניב העץ פירותיו. אותה חנטה זעירה כמעט בלתי נראית סופה שתצמיח פרי הילולים. זוהי כוחה של היהדות היודעת להכיר בפרי בעודו באיבו ומיטיבה היא להרגיש באביב המתקרב עוד בטרם נראה על פני השטח.

האדם - עץ השדה. מכיל הוא בקרבו גרעין וניצן לפרי - מעשים מפוארים. תפקידו להשגיח לבל יושחת הגרעין ולטפחו על מנת שיהיה לעץ עושה פרי. בנפשו של האדם טמון שורש איתן אשר תחת השגחה ושמירה יבשיל פירות לתפארת.

עולם הצומח לא ישווה לעולם לעולם הדומם. אם באת לבחון את חיותו של העץ, צא ובדוק אם צומח הוא או חדל מצמוח. סימן מובהק לחיותו - פריחתו וגידולו. אינו פורח ומתפתח - נובל הוא. כך האדם - באין גדילה והתפתחות באה כמישה וקמילה. כשם ש"ראש השנה" של חודש תשרי הוא יום תפילה ודין לאדם המבקש על התפתחותו וזכויותיו, כך "ראש השנה" לאילן הוא שעת תפילה ודין לעתיד האילן.

יום טו' בשבט חל בדרך כלל בשבוע שבו קוראים בתורה את פרשת "בשלח" אשר בספר "שמות" העוסקת ביציאת בני ישראל ממצרים וגאולתם מעבדות לחירות. חכמינו ז"ל מצאו מכנה משותף בין גאולה ונטיעה המשלימים זה את זה.

מובא במדרש חז"ל: "אמר להם הקב"ה לישראל, אע"פ שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא נטע אלא הוו זהירים בנטיעות שנאמר: ונטעתם כל עץ מאכל. כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם היו נוטעים לבניכם. שלא יאמר אדם אני זקן, כמה שנים אני חי. מה אני עומד ומתייגע לאחרים למחר אני מת. אמר שלמה: "את הכל עשה יפה בעתו, גם העלם נתן בלבם" - העלם כתיב חסר ו'. מה הוא כן?, אלולי שהקב"ה העלים מלבו של אדם את המיתה לא היה אדם בונה ולא נוטע שהיה אומר למחר אני מת, למה אני עובד ומתייגע לאחרים, לפיכך העלים הקב"ה מלבות בני אדם את יום המיתה, שיהיה אדם בונה. זכה - יהיה לו. לא זכה - לאחרים".

בסוף דבריו מביא המדרש מעשה המבליט וממחיש את הדברים דלעיל. מעשה באדריאנוס המלך שהיה עובר למלחמה והולך עם גייסות שלו להלחם נגד מדינה אחרת שמרדה עליו. מצא זקן אחד בדרך שהיה נוטע תאנים. אמר לו אדריאנוס: אתה זקן ועומד וטורח ומתייגע לאחרים. אמר לו: אדוני המלך, הריני נוטע. אם אזכה אוכל מפירות נטיעותי, ואם לאו - יאכלו בני. עשה אדריאנוס שלש שנים במלחמה וחזר לאחר מכן, מצא לאותו זקן באותו מקום. נטל הזקן סלסלה ומלא אותה בכורי תאנים יפות וקרב לפני המלך ואמר לו: אני הוא הזקן שמצאת אותי בהליכתך, קבל נא סלסלה זו ממני. מיד צווה אדריאנוס לעבדיו: טלו אותה ממנו ומלאו אותה זהובים, וכך עשו. מכאן שאפי' בשעה שחיילי אדריאנוס שלטו בארץ לא נמנעו תושבי המקום לעסוק בנטיעות.

גם על חוני המעגל מסופר שהיה מהלך בדרך, ראה אדם אחד שנוטע חרוב. אמר לו: לכמה שנים טוען פירות. אמר לו: לשבעים שנה. אמר לו: כלום ברור לך שתחיה שבעים שנה ותאכל ממנו? אמר לו: אני מצאתי את העולם בחרובים כשם שנטעו אבותי לי, כך אטע אני לבני.

כבר מתחילת ברייתו של העולם עסק הקב"ה ב"נטיעה". "ויטע ה' אלוקים גן בעדן מקדם". צווי הנטיעה המקורי הוא דווקא בארץ ישראל: "וכי תבואו אל הארץ ונטעתם". נטיעה בחו"ל אינה קולטת כראוי את הזריעה, הקרקע אינה מוצקה דיה תחת רגלי היהודי בגולה.

כאשר נתבונן בתהליך זריעת האילן עד התהוות הפרי, נמצא שיש דמיון רב בינו לבין הגאולה לה אנו מצפים מדי יום. ענפי האילן מרחיבים את היקפו ונותנים צל לאדם. כאשר שרשי האילן עמוקים ורחבים העץ לא יעקר. עץ שצמרתו רחבה ושרשיו אינם עמוקים דיים, רוח מצויה עוקרת העץ ממקום גדולו. אילן אשר שרשיו מרובים, כל הכוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזין אותו ממקומו. עם ישראל המצפה לגאולה זקוק לשרשים איתנים כנגד רוחות רעות.

שלשה דברים יסודיים זקוקים לטפול בנטיעה. אור, מים ואויר. הניצוץ - האמונה בבורא עולם הטמון בנשמתו של היהודי, תפקידו להפיץ ולדאוג שהניצוץ יהפך למגדלור לעולם כולו. כשם שהמים מרוים את השתילים ומועילים לצמיחתם כך שמירת מצוות התורה - שהיא סמל למים, משקה ומרווה את נפש האדם כדי שתוכל להתקיים ולהתגבר על משברים ומכשולים העומדים בדרכו. השתילים זקוקים גם לאויר. ההורים והמחנכים בכוחם להכות שרשים עמוקים ולהשרות אוירה מתאימה לחנוך הדור הצעיר. אם נשכיל לחנכם כראוי, יהיו הם לתפארת העם כולו.

שאיפתינו ותפילתנו כדברי נעים זמירות ישראל: "והיה כעץ שתול על פלגי מים, אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח".

פרשת בשלח-הרב שלום יוסף ברבי - תיאור הגאולה

בפרשתנו, פרשת בשלח, מתרחשת הגאולה המפורסמת אשר על יסודותיה מושתתים חיינו. ננסה לתאר אותה בסיעתא דשמייא.

לאחר סדרת מכות מגוונות ומועילות בנ"י יוצאים ממצרים ביד רמה וברכוש גדול. הדרך מגיעה לסיומה והים סוגר על העם.
מאחור, מתקדמים פרעה וחילו בדהירות פרועות לעבר העם המבוהל. הנס הגדול והמפורסם, קריעת ים סוף עומד להתרחש והעם כולו דרוך מפאת הצבא המצרי הנושף בעורפו.

קול רקיעת הפרסות מרעיד הלבבות וענן אבק מיתמר אל על ומחשיך את אורה של השמש החמימה.
בנ"י צועקים בגרון ניחר אל הקב"ה: "הצילנו השם אלוקינו, אנו בניך רחומיך נתונים תחת ידיך, שמור והגן, כי מבלעדיך אין".
בצד האחר ניצבים הערב רב ובמקום תפילה נושאים הם תלונה: "המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר"? צועקים הם אל משה.
ומשה, המנהיג הנבחר והמעולה, מוחל על כבודו ומחזק את ידי העם ומבטיח להם: "השם ילחם לכם ואתם תחרישון".
הקב"ה פונה אל משה שיאחז במטהו ויטה ידו על הים. רוחות קדים סוערות מרקדות בקצב הלבבות, עמוד הענן והאש מכינים עצמם לפעולה, הלב רועם והשכל דומם.

הרגע הגדול הגיע, עד עתה מציאות הנס עברה לצידם, חלפה מעליהם, נגעה ולא נגעה, את החוויה שבתוך הנס לא חוו עד עתה על בשרם. גלי הים החלו לנוע מעלה ומטה כעלה הנידף ברוח. משהו עומד להתרחש הראש מתנדנד הריחות והצלילים מתערבבים להם זה בזה, החומות המפרידות בין החושים כבר מזמן נטו ליפול, פחד ושמחה משתלבים להם יחדיו "מה צופן העתיד הקרוב?" זוהי השאלה המנקרת בדעתם.

וכמו מתוך הסערה מגיח נחשון בן עמינדב, גיבור ואיש חיל נחוש ונדיב, ומוכן למסור נפשו על קידוש השם.
גלי הים שוצפים וקוצפים ולא נראית באופק תחילתה של הקריעה. למרות זאת צועד נחשון הצדיק בבטחה, כתר אלוהיו על ראשו. ובתוך הים בין הגלים הגבוהים ובין העם ההמום אשר על חוף הים, פוצח נחשון בשירה לדורות: "מי כמכה באלים השם מי כמכה נאדר בקודש". שואלים: מדוע מי כמכה הראשון נאמר בכף רפויה ומי כמכה השני בכף דגושה?
מי כמכה הראשון נאמר בתוך המים שעוד לא התרחש הנס ולכן כשיש מים בפה, אין אפשרות לשים דגש במילים. לעומת זאת במי כמכה השני כבר התרחש הנס והמים התבקעו להם ואפשר היה לומר מי כמכה בדגש מלא.

בנ"י מביטים במחזה מרהיב שבו הים מתחלק לשניים ושני צידיו הופכים לחומה מימית עצומה ואימתנית אשר חוקי הטבע אינם חלק ממנה.

ללא שהות נוספת מתחילים בנ"י לרוץ בטירוף חושים לעיניהם המשתאות של המצרים, אל עבר הים הבקוע והקרוע, כאילו היה לדרך סלולה ובטוחה מאז ומתמיד.

אין ריצה זו נובעת מפחד המצרים וכלי חמסם, ריצה זו היא ריצה של מצווה, ריצה המעידה על רצונו של העם הנבחר לחוש את ידו העצומה והמלטפת של האלוקים.

בין לחיו הימנית לבין לחיו השמאלית של ים סוף,ניתן היה לראות את הדגים ויצורי הים השונים והמגוונים שוחים להם לאיטם מביטים בנעשה בהבעה סתומה ואינם מבינים על מה המהומה. לצדם, מהלכים בנחת נבחרי הדור ומזמרים לאל תהילה אחידה היוצאת ממעמקי הנשמה, זמרה המעוררת לבבות, שירה שכל יום מלווה אותנו עד לנצח.

מאחור, מתעוררים סוס(נקרא כך מפני שבתחילת הרכיבה אומרים לו "זוז") ורוכבו מן ההלם שאחז בהם ומיד משחררים את יצרם הכסיל ומבינים בעזרתו, שזוהי תופעת טבע בלבד. שהרי ים סוף, נמצא על השבר סורי אפריקני ויכול להיות שיכול להיות שיכולה להיות אפשרות, שבתנאים מסוימים יכולה להתאים למצב שאם יחולו בזמן מסוים תנאים כאלו וכאלו, אזי ניתן יהיה לצפות שאולי תתרחש תופעה "טבעית" שדומה במקצת לתופעה שמתרחשת לנגד עיננו (המשתאות) ולכן זה "הגיוני וטבעי" שהמים נבקעו ונעמדו זה לצד זה וכל חוקי הטבע התבטלו, בדיוק ברגע שבנ"י היו צריכים את הנס. על כן דוהרים הם ו"שכלם הכסיל" אל עבר הים הבקוע בצהלות קרב מטורפות.

מרכבות פרעה וחילו רוכבים בתוך הים, חוויה כזו בחלומותיהם הרבים לא התקיימה.
לאחר שמבינים הם שקריעת ים סוף היא מציאות על-טבעית ברורה ומבוררת, הטירוף הפאגני משתלט על מוחם הקט: "זהו כוחו של בעל צפון" משכנעים הם את עצמם," רק הפסל הדומם והגולמי מעשה ידי אדם, יכול לגרום לנס כזה גדול" עוצמת הדהירה מתגברת ותחושה משכרת של ניצחון אופפת את רוחם. כל רצונם הוא להחזיר את כבודם האבוד כבוד שנרמס ע"י "עבדים", עבדי השם.

ללא שום התראה מוקדמת, הסוסים בעלי האופן מאיטים את דהירתם המטורפת וכל הגלגלים והאופנים מתמגנטים אל קרקעית הים הבקוע. בכח נוסף מדרבנים החיילים להניע את סוסיהם אך הם אינם נשמעים. האופנים והמרכבות נטמעו בקרקעית הלחה. המצרים הנחושים בדעתם לתקוף ולהשיב את בנ"י לארצם, יורדים מן המרכבות ופותחים בריצת אמוק מטורפת אל עבר העם הנבחר.

השמש הבוהקת מקרינה חמימות נעימה וכל העם צועדים בבטחה בין המים שנעשו חומה מימינם ומשמאלם. משה רבנו מרים את מטהו על פי הוראתו של הקב"ה ואז מתרחשת פעולה השובה את הלבבות, החיילים המצרים שרצים עם כלי מלחמתם לעבר בנ"י חשים בתחושה משונה, האור והחום כמו דועכים ומתרחקים, חשיכה קלה משתלטת על הסביבה, "מה קורה"? שואלים בינם לבין עצמם את התשובה הם לא יקבלו לעולם, מפני שגל עצום ומפחיד קצף עליהם והשמידם לנצח, עד שלא נותר מהם אחד.

בנ"י מביטים לאחור ורואים את הים הגדול שב לאיתנו הראשון ועליו צפים להם באיטיות ובנינוחות חלקיקים ממרכבות פרעה וחילו.

ובין החומות משה מנהיג את העם ופוצחים כולם בשירת נצח: "אז ישיר משה ובני ישראל"...

יהי רצון שנזכה לשיר שירה אמיתית מלב נקי ומצוחצח בכל שעה ושעה.
בהערכה רבה הרב ברבי

שניים במסורה: "בזעת אפך תאכל לחם", "וברוח אפך נערמו מים", שקשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף. לכאורה שאל הרה"ק רבי ישראל מרוז'ין זי"ע כלום יש ענין שהוא קשה לפני הבורא, והרי הכל בידו? ומה פתאום דווקא עליהם נאמרו שהם קשים כקריעת ים סוף?

אלא ההסבר היא נורא מאד! שכתוב "וישב הים לפנות בוקר לאיתנו" ודרשו חז"ל: לתנאו הראשון שהתנה עמו הקב"ה בששת ימי בראשית. פירוש: כשנברא הים התנה הקב"ה עמו שיהיה עליו אי פעם לשנות את טבעו, לפנות את הדרך לבני ישראל, ולחזור למסלולו. הראו לים, איפוא, את נשמות ישראל ואמרו לו: "כשיבואו אלה לפניך, תפנה להם את הדרך"! משהגיעו אל הים ישראל הפדויים, היוצאים ממצרים ונשמותיהם עכורות מקושי השעבוד, וגופותיהם אכולים אבק העבודה, סרב הים להיבקע לפניהם, טען, לא את אלה הציגו לפני בשעה שנבראתי, אלא נשמות מאירות כשמש. לכן היה צורך להכריחו שייבקע בפניהם....

והוא הדין בפרנסתו של אדם, כאשר נשמתו יורדת ממרומים, גם פרנסתו יורדת עמה. פרנסה טובה הראויה להתקיים ממנה, ומראים לפרנסה את הנשמה ואומרים: "אַת שייכת לנשמה פלונית"! אולם, כשיורדת הנשמה לארץ השפל, מתחילה היא להתלכלך ולהתאבק, עד שלפעמים היא משנה את דמותה והפרנסה אינה מכירה אותה, וגם כשהיא קרובה לה היא טוענת: לא זו הנשמה שהציגו לפני... לפיכך גם כאן דרוש לכפות, להכריח, על מנת לחברם יחד...

ידוע שכל מי שקורא את פרק "אז ישיר" בשמחה, מוחלים לו על כל עוונותיו (מובא במשנה ברורה נא, יז). ויש להבין מדוע?

ושמעתי מהמחנך המפרסם הרב מאיר מונק שליט"א, שבאר את הדברים כך:

על מה היתה שמחתם הגדולה של בני ישראל בקריעת ים סוף? פשוט מאד, עד אז בני ישראל פחדו גם מפרעה וגם מהקב"ה. ובים סוף, לאחר מפלת המצרים, לא נותר לבני ישראל עוד פחד מפרעה, ומעתה הם פחדו רק מה' – וזו היתה הסבה לשמחה הגדולה!

והנה, על הפסוק (יד, י): "ופרעה הקריב, וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נסע אחריהם, וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'" – אומר ה"חדושי הרי"ם", על מה צעקו בני ישראל? על שהיה אכפת להם כי עדין מפחדים הם מפרעה! ואף השמחה הגדולה בקריעת ים סוף היתה על כך, שמעתה לא תהיה עוד יראה מפרעה, ונתן יהיה להתירא רק מה'. כי אם נתן לפחד רק מה' – היש לך שמחה גדולה מזו?

אמנם, הקורא את פסוקי "אז ישיר" בשמחה, נעשה שותף לאותה שמחה של יראת ה' לבדו, וכך מגלה כי מאמין גדול באמת הוא, ועל כך זכאי הוא למחילת עוונות.

המפרשים נתחבטו מאוד בהסבר הפסוק הזה. הרי האריכה התורה בפירוש כל סדר קריעת ים סוף, הטבעת המצרים, והליכת בני ישראל ביבשה, אח"כ נכתבה השירה ששרו בני ישראל לאחר הניסים הללו, ומהו שחוזר כאן הפסוק לאחר השירה, וכותב שוב את אותם הדברים שנכתבו כבר קודם.

וכתב הרמב"ן שפסוק זה הסבר הוא ונתינת טעם לכך שאמרו בני ישראל את השירה, רק מפני שהיתה הטבעת המצרים ביום ההוא שעברו בני ישראל ביבשה ולא למחרת, לכן אמרו בני ישראל את השירה. עכת"ד.

דברי הרמב"ן הללו טעונים הסבר, מדוע היתה השירה תלויה בזה שהטבעת המצרים נעשתה באותו יום שעברו בני ישראל את הים, ולמה אם היו המצרים טובעים בים למחרת לא היו בני ישראל אומרים שירה.

דברי הרמב"ן הללו יתפרש היטב לפי מה שאמר ר' חיים הלוי זצ"ל, שאפי' אם יהיה לאדם בטחון גמור שיעשה לו נס אינו יכול לומר שירה, עד שיעשה הנס בפועל, וביאר העמק ברכה את דבריו, ששירה היא תוצאה של שני דברים, הודאה על הנס, והכרה בגבורותיו של הקב"ה, ובאמת להודות להקב"ה אפשר גם אם ברור לו שיעשה לו נס אף קודם שנעשה הנס בפועל, משום שהודאה בלב היא, ומשברור לו שיעשה לו נס ולבו מלא הודאה להקב"ה כבר יכול להודות. אבל הכרה בגבורת הקב"ה אינה אלא משיעשה הנס בפועל, דלא בלב תליא מילתא, אלא במה שרואה ומכיר בניסי ה'.

והנה הנצי"ב בעמק שאלה (שאילתא כו') כתב שחלוק דין שירה מן התורה, כגון זה שאמרו בני ישראל על הים, משירה שתקנו חכמים כגון קריאת המגילה, ששירה מן התורה אינה אלא לאלה שנעשה להם הנס, ובשעה שנעשה הנס, אבל לאחר זמן וק"ו לדורות אין דין שירה מן התורה, ומדברי חכמים שירה נאמרת לדורות ואפי' לאחרים ואפילו שלא בשעת הנס, ולכן קריאת המגילה נתקנה לדורות.

בדברים אלה, ניתן לבאר היטב דברי הרמב"ן, דכל שירת בני ישראל על הים, היתה רק לאחר שנתמלאו שני דברים הנ"ל, לאחר שנתמלאו הודאה להקב"ה שנבקע להם הים וניצלו, ולאחר שהכירו גבורות השם היא הטבעת המצרים בים, דלשירה בעינן הודאה, והכרה בגבורות השם, וכ"ז דווקא משנעשו שני ניסים הללו יחד, אבל אם היו טובעים המצרים למחרת שוב לא היה להם לומר שירה, דההודאה להקב"ה היתה ביום האתמול, ושירה מן התורה הרי צריכה להאמר בשעת הנס דוקא.

מכל השירה שאמרו משה ובני ישראל, בחרה מרים הנביאה רק בפסוק זה. מדוע?

אלא – אומר ה"פרדס יוסף" – שהקשה לה למרים: מילא הרוכב מגיע לו לטבוע בים כיון שבקש להרוג את בני ישראל, אבל מה אשם הסוס? התשובה היא: הסוס עזר לו, לכן קבל את ענשו כדין הרוכב.

אמרה מרים: אנחנו, הנשים, לא לומדות תורה. במה, אפוא, נזכה לחיי העולם הבא? – בכך שהננו מסייעות ללימוד התורה – שולחות את הבנים לבית המדרש ומחכות לבעלים שישובו מלמודם. ומנין לנו שנקבל על כך שכר?

אם הסוס שרק מסיע לרוכב מקבל את דין הרוכב לענין הענש, על אחת כמה וכמה אנו הנשים, שעל הסיוע ללמוד התורה של הבעלים והבנים מגיע לנו שכר, ובזה יובן הפסוק: "לססתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי" (שה"ש א, ט) שלכאורה קשה להבין מה פתאום הוא מדמה את האשה לססה, אך לפי הנ"ל ניחא.

"ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך והישר בעיניו תעשה... כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רפאך" (טו, כו) אם הקב"ה מבטיח שלא ישים על האדם את כל המחלה אשר שם במצרים, מפני מה מסיים הכתוב בהבטחה "כי אני ה' רפאך" – לשם מה לנו צורך ברופא, כשבין כך ובין כך לא נחלה?

"ילקוט הדרוש" מתרץ את הדברים בשם ה"אבן משה" בעזרת המשל הבא:

שני אנשים אשר לא הכירו איש את רעהו הזדמנו לפונדק אחד וישנו בחדר אחד. בלילה הבחין אחד מהם בארנקו התפוח של השני וגנב ממנו אלף אדומים, אולם בטרם הספיק להמלט עם גנבתו, כבר הרגיש בכך הנגנב, והוא החזיק בו ותבע ממנו להשיב את הגנבה תכף ומיד.

הגנב נסה להכחיש את הענין כלו, ולהצהיר שאין הוא יודע אודות מה הוא שח, אך הנגנב סרב להאמין לו וטען בתקף: "הלא רק שנינו ישנו בחדר, ואף אחד אחר לא יכול היה לקחת ממני את הארנק!"

כשהמשיך הגנב להכחיש את הענין, הזהיר אותו: "מוטב לך להחזיר לי את הארנק תכף ומיד, אלמלא כן אשבר לך את כל השיניים ומאומה לא ישאר מהן".

החזיר לו הגנב: "גם אם תצליח להפיל את כל שני – אין הענין נורא כל כך... משום ששמעתי כי בעיר פלונית מתגורר רופא ממחה לשנים תותבות המבקש שכר מועט, כך שעדיף לי שתשבר את שני ואשאר עם אלף האדומים שהנך טוען שהם שלך, אסע אליו לתקון תמורת מאתים אדומים, ובארנקי ישארו שמונה מאות אדומים כרווח נקי..."

הביט בו הנגנב במבט משעשע ואמר: "מה אתה שח? אני הוא המומחה לשיניים שאודותיו שמעת... בידי להפיל את שניך ובידי גם להחליט, שלא אתקנם עד שתשיב לי את כל מה שגנבת עד הפרוטה האחרונה... ומאחר שבסופו של דבר תהיה מוכרח לבוא אלי, מדוע שתזדקק לשיניים חדשות, הוצאות רבות וכאבים איומים? – עדיף שתשיב לי כעת את הגנבה ותוכל ללכת ולאכול בשמחה את לחמך בשיניים הבריאות שלך..."

כך מייעץ להם הקב"ה לישראל – ממשיך ה"אבן משה" – עשו הישר והטוב בעיני ושמעו בקולי בכל אשר אני מצוה עליכם.

והנה, אם יעלה בדעתו של אדם לומר, שהוא ילך בשרירות לבו ואין הוא מפחד מעונשים וממחלות, שכן עולם הרפואה מציע מגון אפשרויות לרפוי ויש בו אלפי תרופות לכל המחלות הקיימות על פני תבל – בא הכתוב ומסיים: "כי אני ה' רפאך", הלא אני הוא רופא כל בשר, וללא תשובה וקבלת על מלכות שמים – לא תועיל שום רפואה שהיא.

ומאחר שסוף סוף תוכרח לשוב מדרכך ולעשות הטוב והישר בעיני ה' – מוטב לך, אדם, שתשמע מיד לקול ה', ואז תמנע מכל נגע להתקרב לאהלך!

מן הכתובים מבואר דשני ענינים חלוקים נתייחדה השבת, וכמבואר כן במכילתא פרשת יתרו אהא דכתיב ויברך אלוקים וגו' ויקדש אותו, בירכו במן וקידשו במן, והיינו שמה שלא ירד מן בשבת היה זה קידושו של שבת ויחודו משאר כל הימים, עוד היה בה מופת שירד בערב שבת מן לחם משנה עבור השבת, היה זה ברכה שנתברכה השבת שהוכן לה לחם משנה ביום השישי, וזהו כוונת מאמרם קידשו במן וברכו במן.

והנה איתא בברכות (לט, ב) דחייב אדם לבצוע בשבת על לחם משנה זכר למן שירד ביום שישי לחם משנה, ובתוס' (פסחים קטז, א ד"ה מה) הביאו דעת הרי"ף דגם בערב יו"ט ירד מן לחם משנה עבור סעודת יום טוב, ולכן דעת הרי"ף דאף ביו"ט צריך לחם משנה, והקשו בתוס' ממה שאומרים בתפילה וברכו מכל הימים וקידשתו מכל הזמנים, והרי קידושה של שבת היא במה שלא ירד בה המן, הרי דשבת מקודשת מכל הזמנים ויו"ט בענין המן, הרי מוכרח שבשאר ימים טובים ירד המן, (ובביצה ב, ב ד"ה והיה הביאו שמדרשות חלוקין המה, דבמכילתא בפרשה דידן דריש להדיא שלא ירד המן לא ביום טוב ולא ביום הכיפורים), וצ"ע.

והנה כתב בפ"י בביצה (ב, ב) להוכיח דירד המן ביו"ט (דלא כדעת הרי"ף), דהלא כל מה שלא ירד המן בשבת הוא משום שבשבת לא היה אפשר לצאת עם הכלי להביא מן כי הוזהרנו באיסור הוצאה, אך כ"ז דוקא לענין שבת, אך ביו"ט דאין בו מלאכת הוצאה אין שום טעם שלא יהא המן יורד ביו"ט, (ואם משום איסור הכנה, הרי דעת הראשונים בביצה ב, ב דאין איסור הכנה אם הוכן באותו יום טוב עצמו). ודברי הפ"י צ"ע טובא, דהלא בשבת (פז, ב) נחלקו רבא ור' אחא בר יעקב האם בני ישראל הוזהרו במרה על איסור תחומין, ודעת ראב"א דלא הוזהרו על תחומין עד סיני, וכתבו בתוס' (ד"ה אתחומין) להכריח דלדעתו אף לא הוזהרו באיסור הוצאה עד סיני, אבל במרה לא הוזהרו על איסור הוצאה, וא"כ לדבריו מוכרח שמה שלא ירד המן בשבת אינו מפאת מלאכת הוצאה, וזהו לכאורה דלא כדברי הפ"י, וצ"ע.

ואשר לכן נראה בישוב דעת הרי"ף מקושית התוס', והוא ע"פ מה שנתבאר דהשבת נתייחדה בשני ענינים חלוקים, חדא ירידת מן בער"ש לחם משנה, והוא אינו מפאת איסור הוצאה (כדמוכרח לעיל מסוגיא דשבת פז, ב), ע"כ דהוא מפני יקרא דשבתא שכל האוכל עבורו מוכן ועומד מערב שבת (או מטעם אחר), ושנית קידושו של שבת שלא ירד בו מן, וזהו היה קידוש מיוחד לעצמו מה שאף המן שבת ביום השבת.

והנה יש להקשות איזה קידוש יום השבת היה במה שלא ירד מן בשבת, הלא מאחר שהיה להם ביום שישי לחם משנה לשבת (משום שאסור ללקוט בשבת או משום כבוד שבת) שוב אין שום סיבה שירד מן בשבת, ע"כ דאף שלא היה נצרך לירד מן בשבת מ"מ מן הדין שירד מן בשבת, כמבואר (יומא עו, א) שירד הרבה מן יותר משיעור אכילת כל ישראל, והוא שיראו כל מלכי ארץ הנהגת הבורא לישראל, ומבואר שכך היא המידה שנהג הקב"ה עם ישראל במדבר שכל יום ויום הקב"ה ממטיר להם מן, וא"כ בדין הוא שירד מן בשבת, ומה שלא ירד מן השבת הוא באמת קידוש ויחוד מיוחד שנתייחדה יום השבת שאין המן יורד בו.

הלא מעתה נראה בישוב דעת הרי"ף, דאם כי בערב יו"ט ירד לחם משנה עבור סעודת יו"ט, ומשום כבוד יום טוב או מדינא דהכנה (יעוין בביצה ב, ב), עכ"ז י"ל דאף ביו"ט עצמו ירד המן, ומה שבשבת לא ירד הוא קידוש מיוחד שנתייחדה השבת יותר מכל הזמנים, וא"כ צדקו דברי הרי"ף דאף ביו"ט צריך לבצוע על לחם משנה זכר למן שירד בערב יו"ט לחם משנה, הגם שיו"ט לא נתקדשה בקידוש זה כי ירד המן ביו"ט.

ומתבאר לפ"ז נוסח הברכה, וברכתו מכל הימים וקדשתו מכל הזמנים, והוא שברכת השבת (מה שירד בערב שבת לחם משנה לכבודה של שבת) היא מעלה מכל ימי השבוע, דאף דביו"ט היה מעלה זו וקדשתו מכל הזמנים, היינו קדושת יום השבת (מה שלא ירד בשבת עצמו) זו היא מעלה יותר מכל הזמנים והימים טובים, דהלא ביו"ט לא נהגה קידוש זו.

(טז, כט)



הקשו, דהנה נפסק להלכה ברמב"ם (פי"ב משבת הי"א) דאגד כלי שמיה אגד, דהיינו שכשמוציא בשבת כלי מרשות לרשות, אפילו אם נשאר רק מיעוט הכלי ברשות הראשונה פטור, דאגד כלי שמיה אגד והכלי האגוד לאותו חלק שברשות הקודמת, נחשב כמונח כולו ברשות הקודמת שהיה בו מתחילה.

וקשה, דהרי ההלכה היא דרובו ככולו בכל התורה, וא"כ מדוע בהוצאה לא נאמר רובו ככולו, ומדוע לא נאמר שמשעה שהוציא את רוב הכלי ייחשב כמו שהוציאו כולו.

ונראה בזה, דהאי כללא ד'רובו ככולו', אין מועיל אלא באופן שאם היה כולו היה מועיל, ואז אומרים אנו שאף כשיש רוב מועיל כאילו היה כולו, אך בהוצאה, גם אם היה מוציא את כל הכלי ועדיין היה נשאר אגוד למקומו הראשון בחוט במשיחה או בדבר כלשהו, עדיין היה פטור, שאין בהוצאה דין 'שיעור' שאם מוציא את כולו אז מתחייב (שאז היינו אומרים שרובו ככולו), אלא נאמר דין שלא יהיה אגוד למקומו הראשון, ולכך לא שייך כאן רובו ככולו, כי גם אם יוציא את כל הכלי יהיה פטור אם הכלי אגוד בצורה כל שהיא למקומו הראשון.

ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה עד בואם אל ארץ נושבת



רש"י מביא כאן את שאמרו בקידושין (לח, א) ששני ניסים נעשו לישראל במן, האחד כשיצאו ממצרים שטעמו בעוגות שהוציאו ממצרים טעם מן, וזה היה בטו' בניסן חודש לפני שהתחיל המן לרדת, והנס השני כשהגיעו לארץ כנען ופסק המן לרדת, שהמשיכו להסתפק מהמן שבכליהם עד בואם אל ארץ נושבת.

שמעתי שמקשים לשם מה הוצרכו לשני הניסים הללו.

ונראה לומר על פי מה שאמרו בגמ' כתובות (קי, ב) ששינוי וסת תחילת חולי מעים. וידוע הרי, שהמן היה מזון רוחני דק מאוד, א"כ אין לך שינוי וסת גדול מזה לעבור ממזון רוחני למזון גשמי או להיפך. לכן הקב"ה בחסדו עשה להם את שני הניסים הללו, שהם תערובת מזון רוחני עם מזון גשמי, כדי ששינוי הוסת הזה, והמעבר מאחד ממזון אחד לשני, לא יהיה גדול כ"כ.

לפיכך כשיצאו ממצרים התחילו לטעום בעוגות שהיו עשויות אמנם ממזון גשמי את טעמו הרוחני של המן. כך גם כשפסק המן מלירד לא התחילו מיד לאכול מזון גשמי, אלא נסתפקו מהמן שבכליהם, שאף שהיה מזון רוחני מן השמים, מ"מ ודאי הוא שככל ששהה יותר זמן בארץ הגשמית הלך גם המן ונתגשם, וכל יום שעבר נעשה המן שבכלים גשמי יותר, עד שיכלו לאכל גם מהארץ.

יל"ד, דבפסוק הסמוך אחריו כתוב והמשים עלו "בנ"י" ממצרים ולא כתיב "העם" כדכתיב ברישא דקרא, וצ"ב חילוק הלשון.

ונראה לבאר דבנ"י עלו לא מחמת פרעה דמאחר ששחרר אותם מעבדות הלכו לדעתם, אך הערב רב שנקראו "עם" כש"כ המפרשים (עי' רמב"ן יד, י) הוצרכו לקבל רשות מפרעה לילך, לפיכך אמר בשלח פרעה את העם, והיינו שנתן להערב רב רשות ללכת עם בנ"י, ובאופן זה נראה לבאר מש"כ פן ינחם "העם" וגו', ויסב אלוקים את "העם" דרך המדבר וכו', והביאור דהכל היה רק מפני הערב רב שיסיתו את ישראל לחזור למצרים כשיראו מלחמה, אבל בנ"י מעצמם לא היה עליהם החשש הזה מפני שבטחו בהקב"ה בבטחון גמור.

ואולי מש"כ אח"כ (יד, ה) ויגד למלך מצרים כי ברח העם, היינו הערב רב שלא נתן להם רשות לצאת לגמרי ממצרים אלא רק ללכת ג' ימים ולפיכך רדף אחריהם, ואח"כ בפסוק (ח) נאמר ויחזק ה' את לב פרעה וירדף אחרי "בני ישראל", שרדף אחר ישראל על שלקחו אתם את הערב רב כנגד רצונו.

ולפ"ז ויהי שכתוב כאן הוא לשון צער, והיינו משום שיצאו הערב רב שבסופו של דבר התחילו המריבה עם משה ועם ה', וקלקלו את בני ישראל.

ובמכילתא, ויהי בשלח פרעה אין שלוח בכ"מ אלא ליווי שנא' ואברהם הולך עמם לשלחם, הפה שאמר וגם את ישראל לא אשלח הוא שאמר אנכי אשלח אתכם ואת טפכם, ומה שכר נטלו, לא תתעב מצרי ע"כ.

וצ"ב ענין המדה כנגד מדה שבכאן, ועוד יל"ע דהא כתיב 'לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו', וברש"י פירש לא תתעב מכל וכל אע"פ שזרקו זכוריהם ליאור, מה טעם שהיו לכם אכסניא בשעת הצורך, היינו בזמן הרעבון שבאו יעקב ובניו למצרים. וכ"ה בבעהתו"ס' 'שקירבום בתחילה', וכ"ה בגמ' ברכות (סג, ב) 'פתח ר' יוסי בכבוד אכסניא ודרש וכו', לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו והלא דברים ק"ו ומה מצריים שלא קרבו את ישראל אלא לצורך עצמן שנא' ואם ידעת ויש בם אנשי חיל ושמתם שרי מקנה על אשר לי, כך המארח ת"ח בתוך ביתו ומאכילו ומשקהו ומהנהו מנכסיו על אכו"כ', ועכ"פ איתא דהטעם של 'לא תתעב' הוא משום שקירבום בתחילה, וא"כ מהו דאמרי' ומה שכר נטל וכו' והלא הוא מקרא מפורש דהוא משום הנ"ל וצ"ב.

והנראה בזה עפי"מ שכ' הרמב"ם (בפי"ד מהל' אבל הי"ב) שכר הלוי' מרובה מן הכל, והוא החוק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנתן בה מאכיל עובדי דרכים ומשקה אותם ומלוה אותם, וגדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה וכו' וליווים יותר מהכנסתם, והנה מוכח מלשון הרמב"ם דהגדר דהלוי' ל"ה מצוה בפ"ע, רק הוי השלמה להכנסת אורחים, וביותר דנותן צורה אחרת ואופי אחר לכל ההכנסה, וכך הוא צורת ההכנסה של אברהם שהי' יחד עם לויה, דזה נותן אופי אחר וצורה אחרת לכל ההכנסה, ובלא לויה הוי חפצא אחרת של הכנסה, וזהו החוק שחקקו אברהם.

וגדר הדבר הוא כך, דאפשר שיהיו שני מיני הכנסת אורחים, חדא מחמת הרגשת הצורך של האורח והשתתפות בצערו שהוא רעב וצמא וע"כ הוא משביע את רעבונו ומרוה את צמאונו, ע"ד שאמרו בכלבא שבוע שמי שנכנס אצלו רעב ככלב יצא שבע, וגדר זה שייך גם אצל בע"ח דמשום ורחמיו על מעשיו וצער בע"ח הוא זן ומפרנס את הנבראים כולם, ויש בזה גם משום הליכה בדרכיו של המקום שהוא פותח ידו ומשביע לכל חי רצון מביצי קינים ועד קרני ראמים, אכן חסדו של אברהם כפי שבא לידי גילוי במעשה של ההכנסת אורחים הי' בדרגה גבוהה יותר שהי' הכל במהלך של 'כבוד', ומקיים 'כבוד הבריות', והוא גדר מיוחד של יחס של בין אדם לחבירו שאינו שייך כלל בבע"ח רק בבני אדם, דליכא ענין 'כבוד' רק בבני אדם שנבראו בצלם אלוקים.

והנה חזינן כסדר בחסדו של אברהם הטבה עם הבריות, את הענין של 'כבוד הבריות', וכדחזינן בלשון הפסוק 'וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה, וכן ויאמר אד' אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך', ופירש"י 'לגדול שבהם אמר וקראם כולם אדונים', ולגדול אמר אל נא תעבור מעל עבדך התיחס אליהם כעבד אל אדוניו, והכל גם לפי המראה שהיו נראים כערביים. וכן ואל הבקר רץ אברהם, ואמרו בגמ' (ב"מ פו, ב) כדי להאכילן שלש לשונות בחרדל. וכד' רש"י שם ד"ה לשונות 'מעדן מלכים ושרים הוא', והיינו שאין מעלתו של מאכל זה מחמת ערבותו המיוחדת אלא בעיקר מחמת חשיבותו בתורת מעדן של מלכים ושרים, היינו שהראה להם בעיקר יחס של כבוד והערכה לצלם אלוקים, כי כל אדם שנברא בצלם ונמצא תחת התואר אדם שנברא בצלם, הרי הוא בבחינה שראוי להתיחס אליו כמו אל מלך ושר, כך היא אופי' של כל ההנהגה. וביותר, דהגדר של מי שאין דרכו והוא שדבר זה אינו חשוב בעיניו ולא שייך אליו ולא נצרך לו כלל, רק אברהם בעצם ההכנסה של האורחים.

ונראה לפ"ז דעיקר החותם של כבוד שישנה על ההכנסה הוא החותם של לויה, שיסודו הוא הכבוד, ע"כ לא שייך זה בבע"ח רק בבני אדם, שלא מצינו ענין של לויה בבע"ח, של"ש בהם ענין הכבוד כלל שהוא רק באדם שנברא בצלם, והוא שייך לבחינה של 'נתן מכבודו לבשר ודם', ולכן החותם העיקרי על תכונת ואופי הכבוד של הכנסת האורחים הוא הלויה, לכן הלויה מגדירה את ההכנסה וכנ"ל. וזהו החוק שחקק א"א ודרך החסד שנהג בה ודו"ק.

ועתה נבין בטוטו"ד ד' המכילתא, לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו שהיתה לכם אכסניא בשעת הדחק, אי"ז רק שכר גרידא, רק משום דכיון דקרבו לישראל והיה בזה ענין של הכנסת אורחים וכדמוכח בברכות (סג, ב), ואף שהיה שלא לשמה רק להנאת עצמם, אבל מ"מ הם שייכים באיזה מדה למדותיו של אברהם אבינו, ולכן בדור שלישי יכולים להדבק באמונתנו, אכן אכתי אי"ז שייך לחסדו של אברהם דהי' חסר החותם של הלויה, אכן עכשיו כאשר ליוה פרעה וקיים בהם מצות לויה דומיא דלויה דאברהם הושלם החותם, ונקבע הלאו של לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו וא"ש היטב עד מאד.

'בראותם מלחמה' כגון וירד העמלקי והכנעני (רש"י).

צריך להבין מדוע נטה רש"י מפשוטו של מקרא. הרי בפסוק נאמר שלא הוליכם הקב"ה דרך ארץ פלישתים שמא ינחמו בראותם מלחמה, והיה לרש"י לפרש כפשוטו שהמלחמה שהיו יראים ממנה היא מהפלישתים עצמם, וכמו שמצינו באמת בגמרא בפרק חלק (סנהדרין צב), שבני אפרים תעו במנין הקץ, ועלו לא"י קודם שנשלם זמן גלות מצרים, והרגום פלישתים בני גת. ומדוע הסב רש"י את הפסוק 'בראותם מלחמה' למלחמת עמלק וכנען.

וי"ל, דבאמת לא היה סיבה לחשוש כלל ממלחמת פלישתים. שהרי נשבעו אברהם ואבימלך מלך פלישתים זל"ז שלא יעשו רעה איש לרעהו, ובגמרא בסוטה (י, א) מבואר שנשמרה שבועה זו עד ימות שמשון. א"כ צ"ל, שדוקא בבני אפרים נלחמו הפלישתים משום שעברו דרך ארצם שלא ברשותו של מקום, אבל בבני ישראל שיצאו בזמן שגאלם ה', ודאי הוא שיקיימו הפלישתים את שבועתם ואין לחשוש ממלחמה איתם.

אך קשה, דא"כ שעשו בני אפרים שלא כהוגן, נמצא שעברו בני אפרים על שבועת אביהם אברהם לאבימלך שלא יעשה לו רעה, ולכאורה אם עברו בניו של אברהם על שבועתו לאבימלך, הותרו גם בניו של אבימלך משבועת אביהם לאברהם, שכך הוא הדין בשנים שנשבעו זל"ז, שאם עבר אחד על השבועה הותר גם השני משבועתו (שו"ע יו"ד רל"ו ס"ו), והדרא קושיא לדוכתא מדוע לא יראו בני ישראל מהפלישתים שילחמו בהם.

וע"ז אפ"ל, דכיון שלא עברו כל בני ישראל על שבועתם לפלישתים רק בני אפרים לבד שהם מיעוט מבני ישראל, לכן לא נחשב הדבר שעברו בני ישראל על שבועתם, ואכתי מחוייבים הפלישתים בשבועתם הם.

מובא במדרש רבה (כ. יא): "ולא נחם אלקים דרך ארץ" שלא נהג עמם כדרך כל הארץ.

היאך דרך כל הארץ? מי שהוא קונה עבדים, קונה אותם על מנת שיהיו מרחיצין אותו וסכין אותו ומלבישין אותו וטוענין אותו ומאירין לפניו. אבל הקב"ה לא עשה כן לישראל, אלא לא נחם אלקים כדרך כל הארץ, אלא שהיה מרחיצן וסך אותן והלבישן ונשאן ומאיר לפניהם.

מסופר, כי פעם ישב הרה"ק רבי מנחם מנדל מקוצק זי"ע בחברת כמה תלמידי חכמים. כל הנוכחים, מלבד הרבי, השמיעו דברי תורה. ביקשו מן הרבי שישמיע אף הוא מדברי תורתו, אך הרבי היה שקוע בשרעפיו ולא פצה פיו.

כשתהו על מה ולמה אין הוא משמיע דברי תורה, אמר להם "די במה שאנו יושבים יחדיו ושלום בינינו"... משלא ירדו לסוף דעתו, הסביר: הלא זו משנה מפורשת באבות (ג. ב): "שניים שיושבין ו'אין' ביניהם דברי תורה". כלומר, אם שניים יושבים ואין ביניהם ריב וקטטה נחשב הדבר לדברי תורה"...

הקשה אחד הנוכחים: והלא המשכה של המשנה אומר: "הרי זה מושב ליצים"! הסהו הרבי: "דרך ארץ פלשתים"!... עד כאן המעשה הנ"ל. ובודאי שתורה היא, וללמוד אותה אנו צריכים, למה התכוון הרבי מקוצק באומרו דברים אלו, הרי בודאי אין זה כפשוטו.

 מפני מה האריך הקב"ה את הדרך בעוד ארבעים שנה נוספות?

אחת השאלות המתעוררות לפתחו של כל אדם המבקש לשלוח יד במסחר הינה: מה עדיף להיות שכיר או עצמאי?

מקובל להשיב על כך: תלוי מה חשוב יותר בעיניך – לאכול היטב ביום או לישון היטב בלילה?...

אם תרצה לאכול טוב יותר, היה עצמאי – לא בטוח שתצליח להתעשר מזה, אבל ישנם סכויים טובים להצלחה, לעומת זאת במצב כזה, אין לילותיך לילות – עול כבד של בטוח לאומי, מס הכנסה, מאזנים וכיוצא בכך, רובץ על כתפיך. מאידך גיסא, אם תבקש לישון היטב בלילה ולהפוך לשכיר, תוכל לקבל רק את המשכורת הרשומה לך על גבי התלוש. המשגיח של ישיבת "חדושי הרי"ם" ר' גד'ל אייזנר זצ"ל התבטא כי ההבדל בין שכיר לעצמאי הוא, שהשכיר מצפה ל'ראשון', בעוד שהעצמאי מצפה ל'אחד'... במצרים היו אבותינו עבדים, ומתוקף מעמדם לא היו צריכים לדאוג לעצמם למזונות ולפרנסה, ולכן הם אומרים (במדבר יא, ה) "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם" – אמנם היתה רק דגה, אבל היא ניתנה בחינם, ולא היינו צריכים לדאוג לכך.

כעת, ביציאתם ממצרים, הם צריכים להתרגל לחיות חיים עצמאיים, והנה – אמר הקב"ה – אם אביא אותם לשטח עירוני, הם יתוודעו עד מהרה לקשיי הפרנסה המלווים כל אדם ואדם, ובראותם עד כמה טורחים בני האדם עובר להשגת המשכורת החדשית, יתקררו ויגיבו: אין אנו זקוקים לטובות, הבה ונחזור מצרימה... אמנם עבדנו שם קשה, אבל לכל הפחות היה אוכל... לפיכך, "ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים", מדוע?

"פן ינחם העם בראתם מלחמה" – שמא יתחרטו כשיראו את מלחמת הקיום, והתוצאה המיידית "ושבו מצרימה". לפיכך "ויסב אלקים את העם דרך המדבר", ובמדבר דאג לצרכיהם ונתן להם מן במשך ארבעים שנה! באותן השנים הבינו היהודים "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (דברים ח, ג), ורק אז מסוגלים היו להכנס לארץ ישראל ולנהל חיים עצמאיים.
"וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים" (יג, יח) ב"הגדה של פסח" הובאה מחלוקת תנאים כמה מכות היו במצרים: רבי עקיבא אומר שחמשים מכות לקו המצרים, שנאמר: "ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה משלחת מלאכי רעים", הרי שכל מכה היתה מורכבת מחמש מכות, ונמצא שהיו חמשים מכות במצרים.

וכמה מכות היו על הים? אם במצרים לקו באצבע ["אצבע אלקים היא"], ובים היתה זו יד ה', שנאמר "וירא ישראל את היד הגדלה" – נמצא שעל הים לקו פי חמש, והינו מאתים וחמשים מכות. כלומר, לדעת רבי עקיבא לקו המצרים בסך הכל שלש מאות מכות.

דבר זה – אומר רבנו יוסף חיים זצ"ל בספרו "אדרת אליהו" – מרומז בלשון הפסוק: "וחמשים עלו בני ישראל" – לאחר חמשים מכות שנחתו על המצרים במצרים, עלו בני ישראל משם. ואלו "ו" החבור מראה על שש פעמים חמשים, ונמצא שבסך הכל לקו המצרים שלש מאות מכות במצרים ובים.

בני ישראל עלו עם ה'אמונה' שזה 'א'פינטעל'ע איד' ובזכות זה קרע להם את הים

"וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים" (יג יז)

ורש"י הביא ב' פירושים: א) אין חמושים אלא מזויינים. ב) חמושים -אחד מחמישים. אחד מחמשה יצאו וארבע חלקים מתו בשלושת ימי אפילה.

וצריך להבין: א) אם רש"י עצמו אומר שאין חמושים אלא לשון מזויינים אם כן מה טעם הביא פירוש ב'שהיא מלשון חומש'? מה גם שהיה צריך לומר וחמישית עלו, (או בלשון רבים וחמישיות או וחומשים) מה גם שהלשון וחמושים אינו מלשון חומש? ב) רש"י בפרשת בא (יב מ) "וגם צידה לא עשו להם"- לדרך, מגיד שבחן של ישראל שלא אמרו האיך נצא למדבר בלא צידה אלא האמינו והלכו וכו'. מזה משמע שלא הצטיידו בשום דבר ובוודאי שלא בכלי זיין? ג) צריך להבין מדוע מתו אותם ארבעת החלקים ולעומתם צורפו הערב רב שהם מזרע המצריים? הלא דבר זה זועק לשמים, מדוע אלו נידונו למיתה, ואילו המצריים זכו להיות חלק מתוך כלל ישראל, הלא דבר הוא?

ונ"ל ליישב בדרך רמז בהמשך לענין האמונה שהיא יסוד היהדות (הובא בהרחבה בגיליון פר' בא שהבאנו דברי הרמב"ן שבלתי האמונה אין לאדם חלק בתורת משה וכו') הנה כדי להבין יותר מדוע נקודת האמונה היא הקובעת חלקנו בתורת משה, נוסיף כאן ע"פ דברי ה'ישמח ישראל' (פרשת בא) שמבאר דברי המדרש (רבה יט א) על הפסוק "זאת חוקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו" זהו שאמר הכתוב (משלי יד י) "לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר" - דהנה ההבדל בין ישראל לעמים הינו בנקודה הפנימית שהיא האמונה, והנה בעת יציאת מצרים קטרגו המקטרגים: "הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז", ובכל זאת גאלם ממצרים. וכל כך למה? ש 'ויאנחו בני ישראל'- שאע"פ שהיו שקועים בעומק קליפת טומאת מצרים, עם כל זאת הנקודה הפנימית, שברון הלב שהיה להם על שהתרחקו מהקב"ה, סופו הוכיח על תחילתו שהנקודה הפנימית של האמונה קיימת.

אני ולא שליח אני ולא מלאך, לכן היתה הגאולה רק על ידי הקב"ה ולא על ידי מלאך, שרק הקב"ה יראה ללבב, וראה שעדיין יש בהם את א'פינטעלע יוד- האמונה. אם כן ראויים הם וכבר אינם עובדי ע"ז כמצריים. וזה לב יודע מרת נפשו- קאי על הקב"ה שיודע מרת נפשם של ישראל ולכן "ובשמחתם של ישראל לא יתערב זר"- אותם בני ניכר שהם עובדי ע"ז ממש שאין להם כל נקודה של אמונה וודאי שאין הם ראויים לכך. משא"כ אצל ישראל שיש להם האמונה, ראויים לחוג ולאכול מקרבן פסח ולצאת ממצרים. ובזה יתפרש הפ' (תהילים לד) "פודה נפש עבדיו ולא יאשמו כל החוסים בו" כלומר, שהקב"ה פדה נפש עבדיו, היינו ישראל שהיו עבדים לפרעה, וכל כך למה? כי "ולא יאשמו"- שלא תלה בהם האשמה של הללו עובדי ע"ז, כי היה להם את נקודת האמונה זהו שמסיים "ולא יאשמו כל החוסים בו"- למעט האחד מארבעה שלא נפדו בגלל חוסר אמונתם.

ובזה אפשר להוסיף שע"פ יתבאר דברי הרבי ר' ברוך ממעז'בוז' בספרו 'בוצינא דנהורא' שביאר הפסוק "ופסח ה' על הפתח" (יב כג) דקאי על ה'פתחו לי פתח כחודו של מחט' שבדרך כלל צריך שתהיה איזו התעוררות תשובה, וכאן במצרים פָסַח השי"ת ודילג על שלב זה של ה'פתחו לי פתח', ונראה לומר שהטעם הוא שהקב"ה הסתפק באנחה המורה על ה'פינטעלע' אמונה שהיה בהם. וי"ל שזה היה בדייקא כדי להורות שכל מטרת חג הפסח היא בניית יסוד האומה הישראלית באמונה בו ית"ש, ולכן דילג על התשובה שהיה די לו בבירור האמונה בעם ישראל.

ובזה פירשו גם מה שאמר הקב"ה למשה "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו". דלכאורה קשה להבין, וכי מה יעשה אם לא לצעוק אל ה' שיושיעם? אלא שהיה קטרוג גדול על בנ"י "הללו והללו", שהים לא רצה להיקרע עבורם, ולכן אמר לו הקב"ה למשה מה תצעק אלא דבר אל בנ"י ויסעו שיוכיחו ברגע זה את הפינטעלע יוד שהוא האמונה, ובכך ישמיטו את טענת המקטרגים של הללו והללו. והיינו שהביא במכילתא (בשלח פ"ג): "כדאי היא האמונה שהאמינו בי, שאקרע להם את הים".

ואם כנים הדברים יתורצו בהם כל הקושיות דלעיל. שב' הטעמים שהביא רש"י אחד הם, וכך ביאורו וחמושים שבנ"י עלו מזוינים- הכוונה שהיו מצוידים לדרך. במה? באמונה, כדמשמע במדרש תנחומא [שהאמינו בחמשה הרועים אברהם יצחק יעקב משה ואהרן] ובאמת לא היו מצוידים בכלי זין. וזהו שאמר רש"י אין חמושים אלא מזויינים, ומנין לנו כל זאת? בזה מחזק רש"י את הביאור שמביא הרמז של 'וחמושים'- שהוא דומה לחומש, שהרי רק חמישית מכלל ישראל יצאו ממצרים, וכל זה למה? כי אלו ארבעת החלקים שמתו במכת חושך ושקעו בעומק קליפות מצרים ואבדו האמונה, ולכן לא היו ראויים להיגאל, מחמת שהיה עליהם הקטרוג הגדול של הללו והללו, ומאידך, הערב רב- הם המצרים- שראו את המכות ועל ידם נתחלחל בליבם האמונה, אם כן ראויים היו להיגאל, ואם כן ברור שחמושים פירושו מזוינים-מצוידים באמונה שעל ידה זכו לגאולת מצרים.

העירוני בזה, שהרי חנטו את יוסף ככתוב בפרשת ויחי (נ, כו), וא"כ כל גופו נשאר קיים ולמה זה נקרא עצמות יוסף אחר שכל גופו היה קיים, והנה בתוס' שאנץ (סוטה יג, א) איתא שהניחו עצמות יוסף בתוך עור של כבש ונכנס באותו עור רוח חיים, וזהו דכתיב נוהג כצאן יוסף, שהיה נוהג בתוך הצאן עכ"ד, משמע שבאמת כלה בשרו והעצמות נתגלגלו בתוך הצאן.

ויעוין במנחות קנאות (סוטה שם) שע"י שחונטין אדם נשאר בשרו קיים, ובהגהות חשק שלמה על אהלות (פ"ב מ"א) כתב דדרך החנטה הוא רק לקיים את העור והעצמות, אך הבשר מתייבש לגמרי, מ"מ העלה שם בסוף דבריו לקיים דברי המל"מ (פ"ג מהלכות אבל ה"א) דיוסף שלא היה צר עין לא נתייבש בשרו כלל וכולו היה קיים, והוא ע"פ הא (דבשבת קנ, ב) יעוי"ש, ושוב צ"ע למה נקראו בשם עצמות יוסף.

והנה יוסף ציוה לבני ישראל (בפרשת ויחי) והעליתם את עצמותי מזה אתכם, ואיתא (בסוטה שם) מפני מה נקראו עצמות יוסף בחייו, (שקרא על עצמו עצמותי בחייו), מפני שלא מיחה בכבוד אביו כאשר אחיו אמרו לו עבדך אבינו, (וביאר המהרש"א שעצמות הוא מן האב), אכן לכאורה כ"ז בא ליישב רק מה שאמר יוסף על עצמו בלשון עצמות, אך עדיין צ"ב למה נקראו כאן עצמות, הרי חנוט ושלם היה.

אשר נראה בזה, דהלא כל הכתוב כאן הוא להשמיענו דמשה קיים את שבועתו של יוסף, ומאחר שלמעשה לא השביע יוסף אלא להעלות את עצמותיו, (וכמש"נ שהיה זה עונש שקרא לעצמו עצמו משום שלא מיחה בכבוד אביו), אשר על כן כתוב כאן שמשה העלה את העצמות, ואמנם ודאי לקח גם את הבשר שהיה עם העצמות, אך בתורה לא הוזכר רק זאת שמשה קיים את השבועה של יוסף, והוא זה שלקח את עצמות יוסף.

ויעוין בחת"ס (יו"ד סי' שלו) בענין עצמות יוסף ולא הבנתי כוונתו. ויעוין (תענית ה, ב ובשו"ת צ"פ סי' כ') ובמדרש איתא שאלו תלמידיו של רבי מפני מה קברו את יוסף בשכם, והשיב משכם גנבוהו לשכם החזירוהו, (וכ"ה בסוטה שם), ולא נתקררה דעתם עד שהביא להם שכתוב והעליתם את עצמותי מזכ, וביאר בחנוכת התורה דטענו שלא נתקיימה השבת הגזילה כעין שגזל, שגנבוהו חי והחזירוהו עצמות, והשיב להם דאף מחיים נקרא עצמות, יעוי"ש.

ובגמ' סנהדרין (כא, ב) ת"ר לא ירבה לו סוסים יכול אפי' כדי מרכבתו ופרשיו וכו', ופרש"י וז"ל הסוסים באים ממצרים לארץ ישראל וצריך לשלוח שלוחים לקנות לו סוסים, ועוברים בלא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, עכ"ל.

ומבואר ברש"י שהאיסור דלא תוסיפון לראותם אינו רק בישיבת קבע, אלא הוי גם ירידה לצורך קנין בלבד, וכן משמעות הסוגיא שם מדמייתי שעבר שלמה על הלאו שנא' ותצא מרכבה ממצרים וכו', משמע שבקנין במצרים כבר עוברים, והקשה הרמב"ן מירושלמי סוף סנהדרין דאיתא התם לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה לפרקמטיא ולכבוש את הארץ.

וכן קשה על רש"י מהא דאיתא ביומא (לה, א) דניקנור הלך להביא דלתות ממצרים, וכתב הגבו"א דודאי לא עבר באיסור שא"כ לא הוי מתרחשא ליה ניסא, וכ"כ שם בתו"י שלא עבר, והביא הספרי כד' הירושלמי דלסחורה ומלחמה מותר לשוב למצרים.

ויש ליישב שיטת רש"י, ובהקדם דברי הבה"ג שמנה שני לאוין באיסור השיבה למצרים לאו דלא תוסיפון לראותם דפ' בשלח ולאו דלא תוסיפון לשוב דפ' שופטים, והק' הרי אין מונים לאו שחוזר על עצמו כמה פעמים, ותו דא"כ ימנה גם הלאו שבפ' כי תבא, שכן איתא בירושלמי (סוכה פ"ה ה"א) בג' מקומות נצטוו ישראל שלא לשוב למצרים.

ונראה דאפ"ל בטעמא דהבה"ג שמנה שני לאוין באיסור וישיבה למצרים, שהם אכן שני ענינים נפרדים, וי"ל שהלאו דלא תוסיפון לראותם הוי על הישיבה במצרים, וע"ז נאמר המיעוט שרק ישיבה אסורה ולא לסחורה, ובזה אין חילוק אם בא מא"י או משאר ארצות.

אבל האיסור דלא תוסיפון לשוב, הוי על השיבה בדרך, וזה רק מא"י למצרים ולא משאר הארצות ובזה הוי איסור גם על סחורה.

אלא שק' ע"ז דבגמ' שם שנענשו אנשי אלכסנדריה מבואר שעברו על לא תוסיפון לשוב ולא על הלאו דלא תוסיפון לראותם, וזה דלא כמש"כ, ועוד הרי המיעוט דלישיבה אי אתה חוזר אבל לפרקמטיא אתה חוזר נא' בהך קרא דלא תוסיפון לשוב וזה דלא כמש"כ.

אכן נראה בזה ע"פ מש"כ המהרש"א שם בח"א לבאר מדוע לא הביאו הקרא דפ' בשלח, וכתב דמהקרא דפ' שופטים דכתיב שם בה' אמר לכם מוכח שהקרא דפ' בשלח זה ציווי ולא רק הבטחה, ועפ"ז נראה שהקרא דפ' שופטים מתפרש בתרי אנפי, א' וה' אמר לכם לא תוסיפון לשוב, וכאן יש התייחסות למה שנאמר בפ' בשלח לא תוסיפון לראותם, וכאן זה נאמר בלשון לא תוסיפון לשוב, והיינו לא תשובו למצב הקודם, ובזה דריש הירושלמי לישיבה אי אתה שב אבל אתה שב לפרקמטיא. אכן נאמר כאן עוד לאו לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד, וזה איסור בפנ"ע על השיבה בדרך היציאה, ועל זה הוא שכתב היראים שהאיסור הוא רק מא"י למצרים ולא משאר הארצות.

וא"כ מבואר מה שהגמ' בסוכה הביאה הך קרא דפ' שופטים, שכן גם בקרא זה מבואר האיסור דפ' בשלח, וכמש"כ המהרש"א. ובמעשה דניקנור שירד להביא דלתות ממצרים, י"ל שהלך למצדים דרך הים ואין זה הדרך שנאסרה בה השיבה גם לסחורה.

פעם ישב בעל ה"תורה תמימה" בחברת רבנים גדולים ובאה לפניהם שאלה: יהודי היה שותף עם חבר. הם הסתכסכו, והגיע הריב עד כדי כך שהוא נשבע שלא יראה אותו לעולם. כעת השותף נפטר והוא רוצה ללכת להלוויתו ולבקש מחילה, והשאלה היתה האם מתר לו ללכת להלוויה אחרי שנשבע שלא יראה אותו. כלומר, האם שבועה כזו תופסת רק בחיים, או גם לאחר מיתה?

זה אומר בכה, וזה אומר בכה. פתח בעל ה"תורה תמימה" ואמר: יש לי הוכחה מפסוק מפורש. כתוב בפרשה: "אשר ראיתם היום את מצרים לא תספו לראתם עוד עד עולם", ואחר כך כתוב: "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים". הקב"ה נשבע שהם לא יראו, והם כן ראו אחרי מיתה. על כרחך שאחרי המיתה – הראיה אינה נחשבת כעברה על השבועה.

פעם ישב בעל ה"תורה תמימה" בחברת רבנים גדולים ובאה לפניהם שאלה: יהודי היה שותף עם חבר. הם הסתכסכו, והגיע הריב עד כדי כך שהוא נשבע שלא יראה אותו לעולם.

כעת השותף נפטר והוא רוצה ללכת להלויתו ולבקש מחילה, והשאלה היתה האם מותר לו ללכת להלויה אחרי שנשבע שלא יראה אותו. כלומר, האם שבועה כזו תופסת רק בחיים, או גם לאחר מיתה? זה אומר בכה, וזה אומר בכה. פתח בעל ה"תורה תמימה" ואמר: יש לי הוכחה מפסוק מפורש. כתוב בפרשה: "אשר ראיתם היום את מצרים לא תספו לראתם עוד עד עולם", ואחר כך כתוב: "וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים". הקב"ה נשבע שהם לא יראו, והם כן ראו אחרי מיתה. על כרחך שאחרי המיתה – הראיה אינה נחשבת כעברה על השבועה. "ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו" (יד, טו)

תשובתו של הקב"ה למשה "מה תצעק אלי" תמוהה היא, וכי מה עוד ביכלתו של משה לעשות אם לא לצעק, ואל מי עוד יוכל לפנות אם לא אל הקב"ה? הרב משה קלר זצ"ל בספרו "טללי אורות" מבאר את הדברים באמצעות משל:

 אדם עשיר וגבור גדול כעס על בנו יחידו בשל התנהגותו הקלוקלת, ובכעסו כי רב שלח אותו מביתו. הסתובב לו הבן ברחובות העיר בעירום ובחוסר כל, וכשגברה הצנה וכל מוצא אחר לא נראה לו, הוא פנה אל אחד מן השכנים בבקשה שידבר עם אביו שיחוס וירחם עליו ויתן לו לכל הפחות נעלים ובגדים. השכן התמלא רחמים על הבן המסכן ומהר לקבל על עצמו את השליחות.

הוא הגיע אל שכנו העשיר, והפציר בו: אנא, רחם על בנך... הוא הולך ערום ויחף, והקור הנורא חודר לעצמותיו ומחליא אותו... כששמע השכן את פניתו נענה ואמר: אדרבה, במקום לדבר על הענין אתי – דבר על כך עם בני... הרי אני אביו, וכי סבור אתה שאין לבי שותת דם על שקר לו?

אולם בכל זאת אינני יכול לעזור, מכיון שאני מצווה לחנך אותו... דבר אתו אתה, אפוא, אמר לו שייטיב את דרכיו ומעשיו, ובאותו רגע שישוב אלי – אתן לו הכל. בשעה שהיו ישראל נתונים בצרה – ממשיך הרב קלר – היה שרם של מצרים עומד ומקטרג עליהם: הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה, מה נשתנו אלו מאלו?... באותה שעה לא היתה לאבותינו שום זכות לישועה, כמו שנאמר: "ואעבר עליך... ואת ערם ועריה".

ברב רחמיו רצה הקב"ה להצילם, אלא שהיה צורך בזכות, לפיכך כאשר בא משה ובקש להצילם, עונה לו הקב"ה: לא ממני צריך אתה לבקש זאת – אלא מעם ישראל! "דבר אל בני ישראל ויסעו" – אמר להם שיעשו מעשה שכרוכה בו מסירות נפש, ועל ידי כך יסתם פי המקטרג והם יזכו בכל השפע המוכן עבורם.

(יד, כא)



ובילקוט, התחיל הים עומד כנגדו, אמר לו משה תקרע בשם הקב"ה ולא קבל עליו הראהו את המטה ולא קבל עליו עד שנתגלה עליו הקב"ה בכבודו התחיל הים בורח שנאמר הים ראה וינוס. ע"כ ילקוט שמעוני בל"ד.

ובחולין (ז, א) איתא דר"פ בן יאיר הוה קאזיל לפדיון שבויים, פגע ביה בגינאי נהרא א"ל גינאי חלוק לי מימך ואעבור בך א"ל אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה אני ודאי עושה, א"ל אם אי אתה חולק גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם חלק ליה, הוה ההוא גברא דהוה דארי חיטי לפיסחא א"ל חלוק ליה נמי להאי דבמצוה עסיק חלק ליה הוה ההוא טייעא דלווה בהדייהו א"ל חלוק ליה נמי להאי דלא לימא כך עושים לבני לויה חלק ליה, ע"כ. וצ"ב מ"ש דהים לא קיבל דברי משה, והנהר קיבל דברי רפב"י וגם עשה כן כמה פעמים, וכבר עמד בזה באוה"ח הקדוש.

ונראה, דהנה צ"ב דהנהר מתחילה אמר לרפב"י אני ודאי עושה רצון קוני ואתה ספק, וא"כ אסור לי להקרע. ורפב"י איים עליו שיגזור שלא יעברו בו מים לעולם ולכן נכנע הנהר, וצ"ב דאם ע"פ דין אסור לו לבטל רצון קונו איזה היתר נעשה לו במה שאיים עליו רפב"י, וכי יש לו היתר דוחי בהם, ולמה שינה הנהר דעתו בזה וצ"ב.

ונראה דרפב"י הסביר לנהר שיש בכוחו לעשותו יבשה ואז אין רצון קונו שיהא נהר במקום זה, וא"כ גם אם גוזר עליו להקרע לשעה הרי רצון קונו שיהא יבשה לשעה זו, ואין כאן מעשה כנגד רצון קונו, ולכן הסכים הנהר להקרע שהבין שאין בזה ביטול רצון קונו ולא מפני הפחד הסכים הנהר.

וצ"ב א"כ משה רבינו ג"כ היה מסביר לים סוף דבר זה והיה מקבל. ונראה דהנה המצרים יעצו להטביע הבנים בים מפני שכבר הבטיח הבוי"ת שלא יביא מבול לעולם, וגדר המבול הוא שהעולם נעשה כולו ים ונתבטלה היבשה. וכל אשר בחרבה מתו דנתבטלה היבשה, והבטיח הבוי"ת שלא יעשה מצב כזה, ונראה דנכלל בזה דגם חלק מן העולם לא יביא עליו מבול דא"כ יוכל להביא מבול על מצרים לבד.

והשתא כשאמר משה רבינו לים סוף להקרע לא היה יכול לומר לו שבמקום זה יהיה לשעה אחת יבשה, דא"כ אם המצרים יכנסו לים בתורת יבשה ה"ז בהבטחה שלא יביא מבול ביבשה, והיה למצרים זכות לצאת מהיבשה הזאת ורק אח"כ יחזור הים למקום זה מכיון שנכנסו בו כשהיה בתורת יבשה, ולכן גזירת משה היתה על הים סוף שאע"פ שנשאר ים עם כל דיני ים מ"מ לשעה אחת יקרע ותהא שם מציאות יבשה, אע"פ שנשאר מקום זה ים, וזהו שאמר הכתוב בתוך הים ביבשה, וע"כ אמר לו הים שאי אפשר דבר כזה שמקום הים יהיה יבש בלא מים דים חייב להיות בו מים, ורק כשבא הקב"ה ברח הים מפני פחד הי"ת וזהו מה לך הים כי תנוס שהיתה בזה מנוסה מפני ה', אבל מרצון אי אפשר שים יהיה יבש.

ולפ"ז המצרים נכנסו לתוך הים שהיה יבש אבל היה בו תורת ים עדיין אלא שלא היה בו מים, ולכן שפיר חזר הים לאיתנו בשעה שהיו המצרים בתוכו והטביעם שהם באו בתוך הים, שהיה בלא מים לשעה.

כשעמדו ישראל על הים, היו שבטים מנצחים זה עם זה, זה אומר אני יורד תחלה לים וזה אומר אני יורד תחלה לים... קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחלה (סוטה לז ע"א)

בחול המועד פסח נכנס אברך לבית כנסת בין מנחה למעריב. הגבאים הבחינו בו ומיד פנו אליו בבקשה שידרוש דרשה קצרה לפני הציבור.

סרב הלה ואמר: "לאו איש דברים אנכי...".

אבל הגבאים לא ויתרו, הפצירו בו עד שנעתר לומר כמה מלים.

העלוהו אחר כבוד אל ה'בימה' והוא פתח ואמר כך:
"רבותי! עוד כמה ימים יחול 'שביעי של פסח', בו קוראים אנו בתורה את פרשת קריעת ים סוף. נתבונן מעט מה ארע שם.

"כולם ודאי יודעים כמה נורא היה מצבם של עם ישראל באותה עת. מאות אלפי יהודים צועדים עם נשותיהם וילדיהם הקטנים, מאחוריהם שועטים מיליוני פרשים מצריים, ולפניהם – ים סוף. אין לאן לברוח!

"באותם רגעים נצרך מעשה של מסירות נפש שיציל את עם ישראל ויגרם לכך שהים יבקע. ללא מעשה של מסירות נפש – לא היו יכולים להנצל!

"היה שם יהודי אחד" – ממשיך הדרשן – "בשם גרשון בן עמינדב..."

כל הקהל מתחיל ללחש 'נחשון בן עמינדב', אבל מידענו הדרשן עושה עצמו כאינו שומע וממשיך לתאר במלים ציוריות את התלבטיותיו הקשות של גרשון בן עמינדב, מה עליו לעשות בעת הזו: מצד אחד נצרך מעשה של מסירות נפש לקפץ למים, מצד שני – מה יהיה על אשתו וילדיו הקטנים, מי ידאג להם כאשר ימות בטביעה? ואף על פי כן, החליט גרשון בן עמינדב, יש למסור נפש, בלי להתחשב בשקולים אחרים כלל!

בינתים נגשים לגבאי כמה מתפללים זועמים והטיחו בו: "הרי היהודי אמר שאינו איש דברים, למה לחצת עליו לעלות לדבר?!..."

"ובכן" – המשיך הדרשן – "היה ברור לו שללא מסירות נפש לא יזוז דבר. החליט אפוא גרשון בן עמינדב שהוא קופץ לתוך המים. אלא שלהפתעתו המרובה, את מי הוא פוגש שם? את נחשון בן עמינדב שהקדימו בכמה רגעים..."

"אם לא היה נחשון מקדים את גרשון – עד היום היה הנס נקרא ע"ש גרשון!"

"כך מפסיד אדם זכות עולמית של קדוש ה' בעקבות השתהות ותהיות" – סיים הדרשן. "כשיש לך רעיון טוב – הזדרז לקפץ ולבצע אותו מיד. קנה את עולמך לפני שיקדימוך אחרים!"

"והמים להם חומה"

בפרשתנו נאמר פעמים והמים להם חומה אך פעם אחת חומה ופעם אחת חמה, והנה הפסוקים:"
שמות יד כב'-"ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה, והמים להם חומה מימינם ומשמאלם".
ובפרק יד' פסוק כט' "ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, והמים להם חמה מימינם ומשמלאם".
שאלה - למה חומה במקום אחד וחמה במקום אחר? עונים חכמים למה חמה? כי היה חרון אף ה' על ישראל גם בעת הזאת. שלמה עם ישראל יעבור בבטחה את הים והמצרים לא. כי הלוא, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה? ובשל כך הייתה כאן חימה וחרון אף 'חמה' דומה לחימה לחרון אף.

מבאר בשם הגאון מווילנא-
שאם הייתה חמה וחרון אף, אז שבשתי הפעמים יהיה כתוב 'חמה' למה כתב חומה בראשונה וחמה בשניה למה שינה הכתוב?
אלא מסביר וזה גם מדוייק זה בפסוק. שהיו שתי כיתות עיקריות בעם ישראל בעומדם לפני ים סוף.
כת א'- היו מן בני ישראל אנשים שהאמינו בה' אך עשו מעשה של כניסה פיזית לתוך המים ונכנסו לים כמו נחשון שראשון קפץ לים והגיעו המים עד חוטמיהם.
וכת ב'- היו שפחדו ונשארו על החוף וחיכו לנס משמים. לכן איפה שכתוב חומה בראשונה, רומז לצדיקים כנחשון, ואז כתוב בתוך הים ביבשה& כי נכנסו פיזית למים שהגיעו על פי המדרש עד חוטמיהם.
ובפסוק השני "ביבשה בתוך הים הם נכנסו ליבשה שהספיקה להתייבש כבר בתוך הים. כי הם נכנסו לים רק כשייבש וזה אולי החימה שרמוז במילה 'חמה' למה לא פעלתם כנחשון?&

שבת שלום.

מעשה שהיה והגר"א נתקשה בביאור מאמר חז"ל דתנאי התנה הקב"ה במעשה בראשית שיהא הים נבקע לישראל כאשר יצאו ממצרים, דצ"ע היכן מרומז תנאי זה עם מעשה בראשית, ובאותה שעה נכנס מוהר"ח מוולאז'ין אל הגר"א יחד עם בנו מוהר"י מוואלאז'ין בקטנותו, ואמר מוהר"י שהוא מרומז בכתובים בפרשת בראשית, דכתיב יקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה, וקשה דמאחר שנקוו המים אל מקום אחד בודאי שבצד השני תראה היבשה, אכן נרמז בזה דאף בתוך הקוואת המים תראה היבשה, וזהו בזמן קריעת ים סוף שבתוך הקוואת המים נראתה היבשה, קם הגר"א ונשקו על ראשו.

והנראה בזה בביאור הכתובים בתהילים (סו, ו) דכתיב הפך ים ליבשה בנהר יעברו ברגל, ופשוטו של מקרא הוא שהקב"ה הפך את הים ליבשה בזמן קריעת ים סוף, וסיפא דקרא בנהר יעברו ברגל קאי על מה שעברו ישראל את הירדן בכניסתן לארץ, וכמו שביאר באבן עזרא שם, ויש להעיר למה לענין קריעת ים סוף כתוב שנהפך ים ליבשה, ואילו במה שעברו ישראל את הירדן כתוב בלשון זה שעברו בנהר.

אכן לדברי מוהר"י ניחא מאד, דחלוק הנס של קריעת ים סוף שהיה תנאי עם מעשה בראשית שתראה היבשה, ונמצא דבאותה שעה שעברו ישראל בים סוף נהפך בריאת הים לבריאת יבשה, ומה שלא חזרו המים על מקום היבשה הוא ככל גבולות הימים שאין שוטפין את כל העולם, כדכתיב השם גבול לים שאין כח לבריאת הים לעלות על היבשה, ולכן הוצרך תנאי מיוחד עם מעשה בראשית בעצמותו להפוך ים ליבשה.

אכן מה שנעשה נס לישראל כשעברו את הירדן, הנה לא היה הנס להפוך את הירדן ליבשה, אלא הנס היה בזה שנקרע הירדן ועברו בו, וזהו הא דכתיב בנהר יעברו ברגל, שגוף הנס היה שעברו בתוך הנהר, (והוא מבואר ע"פ דברי האוה"ח, דאחר מתן תורה אין צריך תנאי מששת ימי בראשית להפוך ים ליבשה, כי בכח התורה בלבד אפשר לבקוע את הירדן יעוי"ש, (ויעוין בפיה"מ אבות פ"ה מ"ו) דכל הניסים שבעולם נקבעו בביה"ש שלאחר יום השישי, נס קריעת ים סוף ושעברו את הירדן עכ"ד, אכן עכ"ז נראה דחלוקים המה נס קריעת ים סוף מהנס שעברו ישראל בירדן, כמש"נ).

והנה אחר מעשה קריעת ים סוף אמר הקב"ה למשה נטה ידך על הים וישובו המים על מצרים וגו', ומפורש במדרש שמות (כב, ב) דכיון שעלה אחרון שבישראל מן הים ירד לתוכו אחרון של מצרים, הרי דחזרת המים על המצרים נעשה רק אחר שכבר יצאו כל ישראל מן הים, ויש להעיר למה היה צריך למעשה זה של נטיית היד על הים, הלא כל מה שנבקע הים לישראל היה זה רק למען יעברו ישראל בים סוף, א"כ בשעה שניתק כף רגלי ישראל מן הים מן הדין שישובו המים ממילא כטבעם, וכמו שכתוב כן במעשה דיהושע (ד, יח) נתקו כפות רגלי הכהנים אל החרבה וישובו מי הירדן למקומם וילכו כתמול שלשום על כל גדותיו.

הלא למש"נ ניחא עד מאד, דהלא תנאי התנה הקב"ה עם ים סוף שבאותו מקום שישראל עוברין יהא נעשה ליבשה, וא"כ נמצא דמה שאין המים חוזרין ושוטפין את אותו המקום שעברו, אי"ז מחמת ישראל, אלא משום שנהפך ליבשה, ולכן היה צריך נס מיוחד להחזיר את המים על אותו מקום, להפוך את היבשה להיות כים, וזהו שאמר הקב"ה למשה נטה ידך על הים וישובו המים, (ועיין ברמב"ם פ"ח יסוה"ת ה"א).

אכן במעשה דיהושע, הרי כל מה שנבקע הירדן היה זה נס למען יעברו בו ישראל, וא"כ כל נס זה לא היה אלא לשעה שהיו ישראל בתוך הירדן, ולכן מיד כשעלו ישראל מן הירדן ונתקו כפות רגלי הכהנים מן הירדן מיד חזר הירדן לאיתנו, והנה באמת בכתובים ביהושע מבואר דנס הירדן היה מפני הארון, וכ"ז שהארון היה בתוך הירדן היה הירדן בקוע, ואך שעברו ישראל בתוך הנהר, והארכתי עוד בפרשת בראשית (א, ט).

במשנה ראש השנה (כט, א) וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה, אלא לומר לך כל זמן שהיו ישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים את ליבם לאביהם שבשמים היו מתגברים, ואם לאו היו נופלים.

וצ"ע לשון המשנה וכי ידיו של משה עושות מלחמה, והרי נשיאות ידים מורה על לשון תפילה וכלשון הפסוק בשמות (ט, לג) ויפרוש כפיו אל ה' והיאך הוכיחה נשיאת כפיו למעלה שעושה הוא עמם מלחמה.

ונראה הביאור בזה, דהמהלך של פעולת התפילה אינה שייכת לאותו רגע שמתפלל, ותפילה בעצמותה פועלת לא רק כלפי אותו הרגע שמתפלל, אלא התפילה מועלת אף לטווח הרחוק, והיה קשה לחז"ל דהכא כתיב כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח וגבר עמלק, ולכאורה מבואר שפעולת הידים היתה צמודה לאותו הרגע שהרים משה את ידיו.

ועל זה תירצו שכל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומכונים את ליבם לאביהם שבשמים היו מתגברים וזה אינו מורה על ענין התפילה, אלא כמו שביאר בנפש החיים (שער ג' פי"ב) הסגולה הנפלאה, שכשאדם קובע בליבו שה' הוא האלוקים ואין מלבדו יתברך שום כח בעולם ומשעבד ומדבק מחשבתו רק לקב"ה, יתבטלו מעליו כל הכוחות שבעולם שלא יוכלו להרע לו כלל, וביאר בזה גם משנה זו דישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים את ליבם לאביהם שבשמים, דהיינו סגולה זו שקובע בליבו ומשעבד מחשבתו, וסגולה זו פועלת בצמוד לקביעות המחשבה, ולכן בזמן שהרים משה ידיו ושיעבדו את ליבם לקב"ה גברו ישראל, וברגע שלא שיעבדו את ליבם גבר עמלק.

יש לשאול, אם הדברים נכתבים בספר לשם מה צריך היה להשמיעם באזני יהושע.

וי"ל על פי מה שאמרו בב"ב (כא, א) שהסיבה שיואב הכרית רק את הזכרים בעמלק ולא את הנקיבות, ולא קיים מה שנאמר במפורש בתורה "תמחה את זכר עמלק", היתה מפני טעות גירסתו בינקותו, שסבר שקוראים "זכר" בקמץ, שמשמעותו זכרים בלבד.

לפיכך נצטוה משה רבינו ע"ה שמלבד שיכתב הדבר בספר, ישמיע גם באזני יהושע ש"זכר" בסגול קרינן, זכרו של עמלק, ומצוה למחות גם הנשים, כדי שלא תשתבש הקריאה.

משה רבנו היה בדרגה גבוהה ומרוממת, שליתרו לא היה כלל יד ורגל בה, אולם למרות זאת הוא יוצא לקראתו ויורד אליו, "וישתחו וישק לו", כדי לעזור לו להתעלות ולהכניסו תחת כנפי השכינה.

מדוע זכה בכך יתרו?

בספר 'חוט המשולש' מבאר ענין זה ואומר, כי ידוע לכל, שהתקשרות לאדם צדיק מועילה מאד בעבודת ה', משום שבאמצעותה יכולים ללמוד ממעשיו ומדרכו.

ואכן, חז"ל הקדושים מדריכים אותנו ללכת בדרך זו ואומרים (ברכות ז ע"ב): "גדולה שימושה של תורה יותר מלמודה", שכן מצינו אצל אלישע, אשר נאמר עליו (מלכים ב' ג, יא): "אשר יצק מים על ידי אליהו", ולא "אשר למד מפי אליהו".

שימוש תלמידי חכמים מאפשר לו לאדם להתחבר לרבו באופן בלתי אמצעי, ללמוד בפועל ממעשיו ומהתנהגותו היומיומית, ובעזרתם ללמוד ולהחכים, יותר מאשר על ידי לימוד שנעשה מתוך ספרים.

דוגמא אחת מיני רבות ללימוד שנעשה על ידי שימוש היא מעשה שארע לאחד מתלמידיו של רבי ליב חסמן, המשגיח בישיבת 'חברון'.

אותו תלמיד ישב ולמד עם רבו, ותוך כדי הלמוד בקש ממנו ר' ליב: "אתה יכול להגיש לי כוס מים, בבקשה?" הבחור מיהר לקום ממקומו, כדי להביא את הכוס המבוקשת, ואז עצר אותו ר' לייב ואמר לו: "רגע, רגע, למה, בעצם, אתה הולך להביא לי כוס מים?"

"הרי זה שמוש תלמידי חכמים" – השיב מיד התלמיד. נענה המשגיח ואמר לו: "מדוע אינך חושב שמדובר בחסד ליהודי? וכי אלמלא הייתי תלמיד חכם, לא היית מביא לי?!..."

ענין גמילות חסד וחשיבותו הגדולה נכתב במקורות רבים, אולם כדי להפנים זאת באמת אין מה שישווה וידמה לראיה מוחשית של התנהגותו של האדם הגדול בפועל.

נקודה זו מופיעה גם בדברי הרמב"ם בהלכות מצורע (יד החזקה, טז), כשהוא מתאר את שיחת הלצים הרשעים, אשר עד מהרה מתגלגלת לדברי כפירה גמורים, וכה דבריו:

"תחלה מרבין בדברי הבאי... ומתוך כך באין לספר בגנות הצדיקים... ומתוך כך יהיה להן הרגל לדבר בנביאים ולתת דופי בדבריהם... ומתוך כך באין לדבר באלקים וכופרין בעקר... והרי הוא אומר: 'שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ', מי גרם להם לשית בשמים פיהם? לשונם שהלכה תחלה בארץ".

נמצא, שהלשון המתהלכת בארץ על אותם יראי ה' שחיים אתנו, הולכת ומתגלגלת וממשיכה לדבר רע גם על תלמידי החכמים ואחר כך על גדולי ישראל, כשמכאן קצרה הדרך לדבר על שוכני עפר. עד מהרה הרגל נעשה טבע, והאדם מעז לדבר גם על חכמי התלמוד ועל נביאי ישראל, עד שבא לדיוטא התחתונה, ופוער את פיו על הקב"ה בכבודו ובעצמו וכופר בו ר"ל. מסלול דומה קיים גם בכוון השני –

אדם הרוצה לזכות להגיע לעבודת ה' אמיתית, צריך להתקשר לצדיקים ולדבוק בהם ובמעלותיהם, וכאשרלעילוי נשמת ר' משה בן ר' מנחם מנדל שניצר לעילוי נשמת ר' משה בן ר' מנחם מנדל שניצר תנצב"ה בכל עניני הגליון ניתן לפנות למיכאל 050-4147001 לרפואת ר' אברהם בן לאה בתושח"י לרפואת חיה שפרה בת הודיא הדסה בתושח"י לרפואת נפתלי שמעון בן חוה בתושח"י יראה את עבודתם הריהו עולה ומתעלה יותר ויותר, עד הגיעו לפסגות רוחניות גבוהות בעזרת ה'.

אולם לא רבים מנצלים את האפשרות הזו... אמת, המונים מקיפים את גדולי ישראל בכל שעה משעות היממה, אך המטרה של מרביתם הנה לקבל את ברכותיהם ולא ללמד ממעשיהם!

הרבי מבעלז התבטא על כך בשם רבי נפתלי מרופשיץ ואמר: אנשים רבים באים אלי למטרות שונות, זה למטרה כזו וזה למטרה אחרת. כולם, אמנם, באים אלי, אבל בעצם הם לא מתכונים אלי, אלא הם מתכונים לבעיה שלהם, כשאני בסך הכל הוא האיש שאמור לפתור להם את הבעיות. רק מתי מעט באים אלי ללמוד ולקבל ממני באמת...

בבואנו להבין את זכותו של יתרו, הבה ונתבונן במטרה שאותה הציב לעצמו בבואו אל משה חתנו, המבוארת בפסוק: "ויאמר אל משה אני חתנך יתרו בא אליך". אני בא אליך לא כדי שתעזור לי או שתברך אותי, לא חסר לי דבר – ובכל אפן אני מבקש לדבוק בך וללמוד ממעשיך.

ומכיון שכך, הוא זוכה להתקרב למשה, לדבק בו – ובסופו של דבר גם לחסות תחת כנפי השכינה!

מהי "התלאה" שעברו ישראל בדרכם?

רבי יוסף חיים זצ"ל מבגדד מפרש בספרו "עוד יוסף חי", שמלת 'התלאה' רומזת ל- ה' תלאה, דהיינו חמש תלאות שעברו על ישראל בדרכם, ואלו הן:

א. רדיפת פרעה אחריהם, שהביאה אותם לצעק אל ה'.
ב. הליכתם שלשה ימים במדבר ללא מים, וגם כאשר באו למרה, לא יכולים היו לשתות מן המים, מאחר שהיו מרים, ושוב צעק העם אל ה': מה נשתה, והקב"ה הורה למשה להשליך עץ אל המים ולהמתיקם באמצעותו.
ג. לחמם כלה, הם התלוננו לפני משה, ואז הוריד להם הקב"ה מן מן השמים.
ד. ברפידים שוב נותרו ללא מים, ולאחר תלונתם הורה הקב"ה למשה להוציא מים מן הסלע.
ה. מלחמת עמלק, שבעזרת שמים מיוחדת הצליחו למגרו.

הרי לנו חמש תלאות כמנין אות ה', ורמז לכך הפסוק "ה- תלאה אשר מצאתם בדרך ויצלם ה'".

גם בפרשת ויקהל (לקמן לה, ב) נצטווינו על השבת, ככתוב: "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש", אולם שם לא נאמר שצריך לעבוד בששת ימי המעשה, כמו שכתוב בפרשתנו.

כמו כן, שם הנוסח הוא: "וביום השביעי יהיה לכם קדש", ואלו בפרשתנו נאמר: "ויום השביעי שבת לה' אלקיך".

מה פשר שנויי הלשון הללו?

באר ה"חתם סופר", על פי מה שפסק הרמ"א ('שלחן ערוך' ארח חיים סי' רצ), שתלמיד חכם, העמל כל השבוע בלמוד התורה, מותר לו לנוח מעט בשבת; לעומתו – אדם העמל כל השבוע לפרנסתו, בשבת יש לו זמן לעסוק בתורה.

פרשתנו מדברת על יהודי העמל כל ימות השבוע לפרנסתו, ולו אומרת התורה ש"היום השביעי הוא לה' אלקיך" – בשבת עליך להקדיש את הזמן ללמוד התורה!

לעומת זאת הפסוק בפרשת "ויקהל" מדבר על תלמידי חכמים, שכל ימות השבוע מתיגעים על תלמודם, ממילא "ששת ימים תעשה מלאכה" – הם לומדים והמלאכה נעשית על ידי אחרים, אבל "ביום השביעי יהיה לכם..." – השבת נועדה "לכם", לצרכיכם. יכולים אתם לנוח קמעה...