`לֹא יְשִׂימָם בָּךְ וּנְתָנָם בְּכָל שׂנְאֶיךָ``

צריך להתבונן בשינוי הלשון, למה בהתחלה כתוב בלשון שימה ואח``כ כתוב בלשון נתינה?

מובא בספרו של המהרי``ל דיסקין זצ``ל להסביר זאת: על פי דברי הגמרא במסכת `מנחות` (נט:): `אמר רבי יצחק בר` יוסף, אמר רבי יוחנן: ``נתן משהו שמן על גבי כזית מנחה, פסל`` `. ולמדוהו ממה שכתוב בתורה בלשון: ``לֹא יָשִׂים`` (`ויקרא` ה). כלומר: אפילו שימה כל שהיא. `נתן כזית לבונה על גבי משהו מנחה, פסל`, אבל אם נתן משהו לבונה, לא פסל. ולמדוהו ממה שכתוב איסורו בתורה בלשון: ``לֹא יִתֵּן`` עד שיהא שעור נתינה והיינו: בכזית. עיין שם בפירוש רש``י ותוספות. ומעתה מתבארים הדברים באופן נפלא, הפסוק אומר: ``כָל מַדְוֵי מִצְרַיִם הָרָעִים... לֹא יְשִׂימָם בָּךְ``, כלומר: אפילו שימה כל שהיא ``לֹא יְשִׂימָם בָּךְ``. אבל ``וּנְתָנָם בְּכָל שׂנְאֶיךָ``, היינו: בשעור גדול, שיתקיים בו שיעור נתינה ולא שימה כל שהיא.