'ושותה יין' בלשון הוה, ואינו נפטר עד שישתכר וירדם בשכרותו.
אך ברש"י (מגילה ז, ב) מפורש שהמצוה היא להשתכר ביין, וכ"כ הטור.
על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור.
כאן כתיב 'פורים' מלא עם ו' ועוד פעם כתיב (שם ט, כח) "וימי הפורים" 'פורים' מלא, ושלש פעמים כתיב (שם ט, כט-לא-לב) "אגרת הפרים", "את ימי הפרים", "דברי הפרים" - 'פרים' חסר ו'.
ביאר רבי שלמה הכהן מוילנא, דזהו שאמרו (מגילה ב, א): "מגילה נקראת בי"א, בי"ב, בי"ג, בי"ד, ובט"ו". י"ד וט"ו - הם פורים מלאים, לקריאת המגילה למשתה ושמחה ולמשלוח המנות, והשלושה האחרים (י"א, י"ב, י"ג) של בני הכפרים הם לקריאת המגילה בלבד, כי השמחה נוהגת רק בזמנה, ולכן נכתבו חסרים ו'. (חשק שלמה מגילה שם)
פירוש נוסף, ביאר הגר"ח קניבסקי שליט"א, במש"כ בכל המקומות 'פרים' חסר ו', חוץ משני מקומות שכתוב מלא, דהפסוק: "על כן קראו לימים האלה פורים" קאי על הפורים שבימי מרדכי ואסתר שאז היתה שמחת פורים מושלמת, שניצלו ממות לחיים וגם קיבלו את התורה מרצון, אבל שאר הפורים שקאי לדורות שאין השמחה מושלמת, כמ"ש (בקינות): "איך אעלוץ בפור", וגם בבית שני היו כל הזמן תחת שעבודים ומלחמות, כתוב 'פרים' חסר ו', ומה שכתוב "וימי הפורים האלה לא יעברו" מלא עם ו', משום דקאי על לעתיד לבא, כמ"ש בירושלמי (פ"ק דמגילה) דילפינן מזה שפורים לא יבטל בימות המשיח, ואז יהיה שמחת פורים בשלימות.
וישם המלך אחשורוש מס על הארץ ואיי הים
תמוה, מה שייך סיפור זה שאחשורוש שם מסים על ארצותיו לנס של פורים כדי לכתבו במגילה.
ותירץ הגרי"ז סולובייציק מבריסק, דהנה אחרי כל הפרשה של תליית המן ובניו שהיו משרי המלכות, וההרג שעשו היהודים באויביהם, הרי מטבע הדברים היתה צריכה להיות מרידה עצומה מכל יושבי הארצות במלך, וגם שהגויים יקחו נקם ביהודים על כך.
אך למעשה בדרך נס היה ההיפך, כי מלכותו של אחשורוש עוד נתחזקה יותר, והיה עוד בכוחו להטיל מסים נוספים על מדינותיו, ודבר זה היה חלק מן הנס עצמו של פורים, ומובן מדוע הדבר מסופר במגילה.
כל התורה על 'אוזן אחת'
פורים עוד לא בפתח - ובאוויר כבר נישא הריח, הריח הנפלא של "אוזן המן". לוקחים בצק, עושים בו שלוש פינות, ממלאים בתוכו ריבה מתוקה, בוזקים אבקת סוכר מלמעלה.
לכל משלוח מנות - דוחפים כמה מהאוזניים הללו. גם את השולחן אנו מפארים בכמה מאוזניו של המן. אכן, "האוזניים" הללו תופסות מקום נכבד ביום הפורים.
זה נשמע נפלא, זה מריח טוב, אבל! אנחנו יודעים שאין מנהג