פרשת ראה

שליט"א מסביר, רמז ראשון נמצא בכתוב, "אֶת-הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ". הרמז הוא במילה'אשר'. בכל מצוה אנחנו מברכים 'אשר' קדשנו במצוותיו. הענין הוא שהברכה והקללה קשורות באופן ישיר לקיום המצוות. הושע הנביא אומר, "כִּי-יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה', וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם, וּפֹשְׁעִים, יִכָּשְׁלוּ בָם" (הושע י"ד י'). כל העניין תלוי במקבל. האור של הבורא הוא ישר ופשוט, חוקי הבריאה ישרים ומדויקים. הענין הוא כמו מזון בריא וטוב, אם ניתן אותו לאדם בריא זה יועיל לו, אבל אם ניתן אותו לחולה, זה עלול להזיק לו. הכל תלוי בכלי הרוחני של האדם. אם הוא שומע למצוות, הן יהיו ברכה, ואם לאו, אז אותו האור ייהפך לו לקללה ח"ו. ידוע שהמילה מצוות באה מלשון צוותא, חיבור. המצוות הן עצות, כמו שהזוהר הקדוש קורא להן, עצות לחיבורים עם האור. אם נחבר, תהיה ברכה, יהיה שפע. ואם לא, אז ההפך.
ה'ספורנו' מפרש את המילה 'ראה' כאזהרה. "'ראה' שלא תנהג בדרכי ביניים ובפשרות. כי אנכי נותן בפניכם את הברכה והקללה, שהם שני ניגודים קיצוניים ביותר. אם לא בדרך הברכה, הרי זו כבר ממילא דרך הקללה, דרך הביניים אין נמצא כלל". שלא תחשוב שאתה יכול להערים על המציאות של חוקי הבריאה. אין אפשרות לפשרות מעצם החוקיות של הבריאה.

סם חיים וסם מוות
כתוב במשלי, "אֹרֶךְ יָמִים, בִּימִינָהּ; בִּשְׂמֹאולָהּ, עֹשֶׁר וְכָבוֹד" (משלי ג' ט"ז). רש"י מפרש, "למיימינים בה ועוסקים בה לשמה אורך ימים וכל שכן עושר וכבוד, ולמשמאילים בה, שעוסקים בה שלא לשמה, מ"מ עושר וכבוד יש". מי שהולך בדרך התורה בכיוון הימין, לומד לשמה, בשבילו היא סם חיים, בשבילו זה חיים. מי שהולך בכיוון השמאל, תורה שלא לשמה, אז היא יכולה להפוך לו לסם המוות - אותה תורה. ימין מרמז על דרך של השפעה, לעשות נחת רוח לבורא, ושמאל זה הרצון לקבל. אפשר ללכת בדרך תורה ועדין להיות תקועים באותו רצון עצמי הגורם בסופו של דבר להסתלקות האורות, מה שנקרא מוות.
הרי כתוב, "אֶת-הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ" - צריך לשמוע! שמיעה, כמו שאמרנו בפרשה הקודמת, קשורה לספירת הבינה – היכולת להתבונן ולהבין את המציאות. משה רבנו אומר, בזה שאתם תבינו ותכוונו לקיים את המצוות לשמה, לקיים כי זה מצות הבורא, בזה תהיה ברכה. אבל אם לא תשמעו, לא תבינו, תישארו בתורה שלא לשמה, אז אותה התורה יכולה להיות ח"ו סם המוות. אומר הבעש"ט, "אם אין דבקות בפנימיות התורה והמצות אז יש בחינות ברכה וקללה. כשהלימוד הוא בשביל תכלית גשמי, זהו בעצמו ברכה וקללה. עצם הלימוד הוא ברכה אבל הכוונה החיצונית