בפרשת השבוע אנו מוצאים הדרכה כיצד להתמודד עם נגעים בדרכה של תורה. איך הנגע יכול להתפס כחסד הבורא, שעוזר לנו להבין את הקשר בין סיבה לתוצאה. להורות לנו שהטיפול הוא בראש ובראשונה בתוך האדם עצמו.
פתיחה
פרשת 'תזריע' פותחת בדיבור על אשה כי תזריע וילדה בן זכר, על ימי נידתה וימי טהרתה, כאשר יולדת בן וכאשר יולדת בת. אולם כל הפרשה עצמה עוסקת בנגע הצרעת וסימניו. בהמשך נראה כיצד קשורה הפתיחה לתוכן הפרשה.
כיוון שהתורה מדברת בעניין הצרעת, בדרך הטבע, היה צריך לקרוא לפרשה משהו כמו, 'דיני חולי ורפואה', ובפרשה היינו קוראים על רופא שנשלח לטפל בחולה. אבל הפרשה מספרת על נגעים ועל כהן שמאבחן ומגדיר, מטפל ומטהר את הנגעים הללו. מה זה בא לרמז לנו על האופי הרוחני של מחלת הצרעת?
מי שנסע לארצות המזרח בודאי נתקל באנשים מצורעים, המראה מזעזע ומעורר רחמים. אבל באופן כללי, הצרעת נראית לנו כמשהו מרוחק ובכלל לא שייך לתקופת חיינו. ננסה להבין מה היא אותה צרעת, אותו נגע, שהתורה עוסקת בו, וכיצד הוא בכל זאת שייך ישירות למציאות חיינו כיום.
יראה ואהבה
כאמור, תחילת הפרשה היא בענין, "אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ". כתוב בגמרא, "אשה מזרעת תחלה יולדת זכר"(זרעים, מסכת ברכות). ידוע ששלמות העבודה הרוחנית היא כאשר יש אהבה ויראה יחד. בפרשה הקודמת דברנו קצת על השלמות של "נעשה ונשמע", וגם על שתי הדיברות הראשונות שנאמרו כאחד מפי הגבורה בהר סיני, "אנכי" ו"לא תעשה לך". הכל מרמז על שלמות עבודת השם, כאשר האדם משיג את שתי המדרגות, יראת השם ואהבת השם.
ה"נועם אלימלך" מסביר שמדת היראה היא הכלי לקבלת מידת האהבה (נעם אלימלך, במדבר). הזוהר הקדוש מדמה את הענין לשתי כנפיים - אהבה ויראה, שאין ציפור שיכולה לעוף עם כנף אחת, שרק על ידי אהבה ויראה יכול היהודי להתעלות ולעלות בסולם המדרגות הרוחניות.
אומר ה"נתיבות שלום", זה